בתפיסתו של הישראלי דובאי נראית ודאי כערש התרבות הערבית – מקום שבו כולם מאזינים למוזיקה ערבית, אוכלים קבב ומתהלכים ברחוב בכאפייה וחיג׳אב. אבל הביקור כאן יגרום לרבים לשמוט את הלסת וינפץ הרבה דעות קדומות. בדובאי נשים יכולות להתהלך בחולצה קצרה ולא צריכות להתכסות ברעלה; הגברים כאן לבושים בלבוש מודרני; והמסעדות הנחשבות ביותר מגישות מטעמים ממטבחים מערביים.
יניב חלילי מדווח מדובאי
(צילום: שחר גולדשטיין)
זו לא רק הכמיהה המקומית למותגי המערב, אלא גם – ובעיקר – העובדה שרוב תושבי דובאי הם בכלל זרים: למעשה, 83% מ-10 מיליון התושבים של איחוד האמירויות הם עובדים זרים שהגיעו למדינה בניסיון לבנות לעצמם חיים טובים יותר. בדרך כלל, הם גם מצליחים.
בין התושבים הזרים מוצאים בעיקר אזרחים של מדינות מערביות העובדים בחברות בינלאומיות, ואליהם מצטרפים מיליונים ממדינות אסייתיות כמו הודו, פקיסטן והפיליפינים, וממדינות ערביות כמו סוריה ועיראק. בתחתית הרשימה נמצאים עובדי השיפוצים, המועסקים בעשרות אתרי הבנייה המנקדים את הנוף בדובאי. הם משתכרים אלף דיראם (כאלף שקל) בחודש ומתגוררים בתנאים עלובים, אך מרוצים מחייהם כאן.
נהגי מונית זרים שעמם שוחחתי הביעו שביעות רצון גדולה. "בהודו אין לנו עתיד טוב יותר", אמר לי אחד מהם. אחר, פקיסטני, סיפר כי עבד במדינות אחרות, כמו קטאר, וכי שם נהגו להכות אותו. בדובאי, הוא אומר, מתייחסים אליו יפה יותר.
בלי חצאית קצרה: סו וואט?
מדינת האמירויות היא סוג של ניסוי כלכלי: תושביה אינם משלמים מס הכנסה כלל, ועל כן רבים מהאזרחים הזרים מגיעים לעבוד כאן לתקופה של שלוש או ארבע שנים, חוסכים סכום יפה של כסף, ואז שבים למדינות מוצאם. עובדת אחת כזו היא ויקטוריה סבושניקה, מאמנת כושר ממוצא רוסי, שהגיעה לדובאי לפני שלוש שנים וחצי.
ויקטוריה מתגוררת במגדל מגורים נאה בשכונת ״בארשה הייטס״, לא רחוק מהמרינה של דובאי. בשעות היום היא מאמנת לקוחות אמידות בחדר הכושר שבו היא עובדת – או בחדרי הכושר במגדלי המגורים שלהן. "רוב הלקוחות שלי לבנוניות, ויש כמה איראניות לשעבר. אני מרוצה מאוד מהעבודה ומהחיים פה. אני חוסכת סכום כסף יפה מדי חודש, וההוצאות שלי נמוכות יחסית. לא באתי לפה כדי לאכול במסעדת יוקרה מדי לילה, וכשאת מגיעה לדובאי עם הסטייט אוף מיינד הנכון, את יכולה לחסוך הרבה כסף ולחזור הביתה. אני כבר חסכתי סכום שמספיק לי לדמי קדימה לקניית דירה".
קוד הלבוש המחמיר אינו חובה כאן. בכניסה לקניונים אמנם תלוי שלט המבקש להתכסות "בלבוש קונסרבטיבי", אבל מדובר בהמלצה בלבד. מנגד, אף אישה מערבית לא הולכת כאן עם חולצת בטן או עם חצאית קצרה מדי. "הכלל בדובאי הוא שאם תכבד את התרבות המקומית ואת מנהגי המקום, לא יציקו לך", אומרת סבושניקה. "בכל זאת, את גרה במדינה שלהם, עלייך לכבוד את חוקי המקום. אבל אני לא מרגישה מוגבלת מדי: אז לא אלבש חצאית קצרה מדי, סו וואט?".
איב פרידמן, ישראלי בעל אזרחות בלגית, מתגורר בדובאי כבר 17 שנה. הוא מציין שבמדד האושר מדורגים המקומיים גבוה מאוד. "אנשים נוטים לחשוב שהשלטון כאן דיקטטורי אבל זה לא נכון – האמירתים אוהבים את השליטים שלהם מאוד, אזרחים מערביים מתקבלים פה בברכה, וכל עוד אתה מכבד את המקום, המקום מכבד אותך".
800 אלף לדירה במגדל
עלויות המחיה כאן לא גבוהות מאוד. שכר דירה חודשי לדירת סטודיו או דירה של חדר שינה אחד בבניין פשוט בשכונה ממוצעת עומד על כ-4,000 שקל. במגדל מגורים נעים, עם שוער ובריכת שחייה, בשכונה המערבית "בארשה הייטס", יהיה שכר הדירה גבוה יותר, כ-8,000 עד 10,000 שקל בחודש.
"אדם שמתגורר בשכירות בשכונה כמו בארשה הייטס מרוויח 40-25 אלף שקל בחודש", מספרת נעימה, פקידת קבלה באחד מבתי המלון היוקרתיים של דובאי. "אבל אם אתה בא לעבוד פה ולא מוציא את כל הכסף שלך על בילויים בסופי שבוע, המחיה כאן לא יקרה מאוד. אפשר בהחלט להסתדר פה עם 1,000 שקל בחודש להוצאות על אוכל ותחבורה, בהנחה שאתה משתמש במטרו ולא נוהג ברכב או נוסע במוניות. רוב האנשים שאני מכירה, שעובדים כאן בתחום האירוח ובבתי המלון, לא יוציאו הון תועפות על מסעדות ועל בילויים – באנו לפה כדי לחסוך".
אבל עובדי היי-טק, למשל, חיים כאן הרבה יותר טוב. כריסטינה הודג׳ מניו זילנד עבדה ב"אינטרנט סיטי", והיא מספרת שהמשכורות בתחום גבוהות מאוד – 40 אלף שקל בחודש. "אם את מנהלת משא ומתן טוב, גם תקבלי מגורים על חשבון החברה במגדל יוקרה. ככה זה בעבודות נדרשות פה – הן מגיעות עם מגורים ובלי מס הכנסה. עולם אידיאלי".
ישראלים עם יכולת חשיבה לטווח ארוך או בעלי חוש להשקעות יתעניינו ודאי ברכישת דירה. המחירים כאן מצחיקים בהשוואה לישראל: 800 אלף שקל יספיקו לכם כאן לקנייה של דירת שני חדרים במגדל מגורים חדש באחת השכונות המערביות. הרשויות אף מעודדות רכישת דירות על-ידי זרים, ומעניקות להם הטבות מס וגישה למשכנתאות. קו האופק של דובאי מנוקד בעשרות מנופים, עדות לתנופת הבנייה בה.
השומר יעיר, די להתנשק
על סמך שיטוטיי בדובאי אפשר לקבוע בוודאות: המזון כאן זול. ביקור בסופרמרקט יעלה פחות מבישראל. במרכולים כאן, אגב, אפשר לקנות בשר חזיר באגף מיוחד שנמצא בירכתי הסופרמרקט. זו מציאות שמלמדת היטב על האופן שבו מתנהלת דובאי: זוהי עיר השוכנת במדינה מוסלמית, אבל איננה דתית. ובכל זאת, "המכירה היא ללא-מוסלמים בלבד", נכתב בשלט בכניסה לאגף. גם אוכל עם חותמות כשרות מארה"ב אפשר למצוא כאן, כמו מצרכים מערביים רבים.
נסיעה במטרו הממוזגת והמהירה של דובאי עולה 4 עד 8 שקלים בממוצע, אבל אפשר גם לקחת מונית, בלי חשש שתשלמו את דמי הנסיעה באיברי גוף: נסיעה ממוצעת בת 20 דקות ברחבי העיר עולה 20 ש"ח. כן, 20 ש"ח.
הבילויים לא יקרים במיוחד, בהנחה שלא הזמנתם דרינק לכל המועדון. דרינק ממוצע עולה כאן 40 שקלים, וארוחה טובה אפשר לסגור בכ-100 ש"ח. עובדים זרים רבים סועדים במסעדות הממוצעות, אם כי אחרים העידו שהם מעדיפים לבשל את הארוחות בבית. בענף האירוח נהנים מארוחות חינם במקומות העבודה.
ובכל זאת, לא כל הנוצץ – זהב. זרים בדובאי צריכים לגלות איפוק שלא היו נדרשים לו במדינות המוצא שלהם. אסורים, למשל, גילויי חיבה בציבור. אמנם לא ישליכו אתכם לכלא אם תתנשקו, אבל יעירו לכם על כך ותתבקשו לחדול. בביקורי הקודם כאן ביליתי במסיבת סטרייטים בבר לוהט בעיר, שבקצה הרחבה שלו עמד איש ביטחון מקומי ווידא שאף אחד לא מתנשק או מתגפף בפומבי. יש לציין כי גם בלי גילויי חיבה, הבליינים שתו לא מעט אלכוהול ורקדו לצלילי להיטים בריטיים מאוסים.
גם בני קהילת הלהט"ב צריכים להצניע את הנטיות, לפחות בפומבי. בביקורי הקודם בדובאי הוזמנתי למסיבת גייז מחתרתית על גג של מלון. המסיבה לא הוגדרה כ"מסיבת גייז", אם כי כולם ידעו לאן הם מגיעים. דגלי גאווה לא הונפו שם, ואיש ביטחון מטעם המלון וידא שאף אחד לא מוריד חולצה או מתנשק בפומבי. לבני זוג שמיששו זה את הדופק של רעהו, הוא העיר שיחדלו.
בחור אוסטרלי שגר כאן אמר לי אז: "אם אתה גיי שמגיע להתגורר בדובאי, אתה צריך להבין שאתה יכול לעשות הכול בחדרי חדרים, אבל לא בחוץ. עם זאת, אף אחד לא העיר לי דבר במרחב הציבורי. לא שואלים אותך לרוב מה הנטיות שלך".
