ויש עוד משהו שמעצים את הטעות. בתחילת השבוע הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא מקצץ את קבינט הקורונה מ-16 חברים לעשרה. יש בכך היגיון. קבינט, מטבעו, הוא קבוצה קטנה ויעילה שמקבלת החלטות במהירות. והנה שוב, צודק ולא חכם. למה? כי בקבינט הקורונה המחודש אין ולו חברה אחת, אישה אחת. ועכשיו גם לא בראשות ועדת הקורונה.
הטעות החמורה הזו מדירה ממעגל מקבלי ההחלטות בעניין המגפה ייצוג של 51% מאוכלוסיית המדינה. השרה מירב כהן, לא במקרה השרה לשוויון חברתי, שאלה על כך וראש הממשלה הגיב בזעם. הוא קלט שמדובר בפאשלה, שמישהו לא חשב עד הסוף, והנה צץ לו עוד כאב ראש קטן. אז לא. לא כאב ראש קטן, אלא גדול.
שילוב נשים במעגלים הפנימיים והבכירים בכל מהלך של קבלת החלטות במערכות הפוליטית, הכלכלית והחברתית, אינו מעשה של נדיבות לב או מחווה של רצון טוב. הן (צריכות להיות) שם מתוקף כישוריהן, השכלתן, ניסיונן והצלחותיהם המוכחות.
ישראל הלכה דרך ארוכה ליצירת שוויון בין גברים ונשים, והיא עדיין רחוקה מלהגיע לסיומה. כחבר כנסת הייתי שבע שנים חבר בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. ברוב הישיבות מצאתי עצמי גבר יחיד. קיבלתי אמנם מחמאות אבל הן דווקא חשפו תופעה מביכה: הוועדה ניצבה נמוכה במדרג ועדות הכנסת. חברי הבית, ובעיקר גברים, דילגו מעליה (שמחתי, אגב, על מינויו של עודד פורר ליו"ר. זאת צריכה להיות פריצת דרך דווקא ולא מקור לטענות. כך היה גם בעת כהונתו של גדעון סער).
מה שחזר על עצמו מישיבה לישיבה – ולא הייתה בכך הפתעה גדולה - היה הפער הבלתי נתפס בין גברים לנשים במדינת ישראל בכל נושא ועניין. בשכר, בקידום, בבכירות בשירות הציבורי, בחברות בדירקטוריונים ציבוריים ופרטיים, באקדמיה (שיעור זעום של פרופסוריות מול פרופסורים), בפוליטיקה, ברשויות המקומיות ובצבא (אפרופו, זה עתה פרשה מצה"ל תא"ל מירב קירשנר. היא כבר לא תהיה ראש אכ"א). רוב ההחלטות והחקיקה בעניין "ייצוג חובה" לא מתקיימים כלשונן. זה תמיד "בסביבה".
בעניין הקורונה, אחזור למלחמת המפרץ - שני מצבים של מתיחות, שני משברים לאומיים, שבשניהם הנשים עמסו על עצמן את התא המשפחתי. הן העוגן. זה היה ברור אז וגם כיום: כאשר העורף האזרחי משותק ומושבת, הנשים הן ראשונות לשלם את המחיר. אני ממתין לנתוני פיטורים ואבטלה במשבר הזה ומשוכנע כבר עכשיו שהנשים "יובילו" שם. יותר מהן פוטרו, יותר מהן מובטלות עתה.
אז איך זה שאין נשים לא בקבינט הקורונה? ומאז התפטרות פרופ' סיגל סדצקי גם לא במסיבות העיתונאים? ובכלל, בקו הראשון של המאבק במגפה?
לראש הממשלה יש הזדמנות שהוא חייב לתקן. נכון, יש שרות בממשלה, אבל זה לא יכול להיגמר כאן. עוד לפני שהנגיף הזה ייצא מחיינו, צריך לשוב לנקודת ההתחלה של שוויון בין המינים. שווים לא רק בלידה, אלא בחיים, וזה - עלינו.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מטעם המכון ללימודי ישראל. כיהן בעבר כחבר כנסת ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
