אל ה"הסברה", או "הדיפלומטיה הציבורית" כפי שהיא מוגדרת כיום, מגיעים אצלנו בדרך כלל לאחר 4-3 ימי לחימה. אז מצטברת מסה של דיווחים מבירות העולם השונות, שידורי טלוויזיה, הפגנות, התקפות על בתי כנסת ומרכזים יהודים ומופעי מחאה בקרבת מוסדות ישראלים. ברגע הזה אנחנו מתמלאים חימה ושואלים, אז איפה ההסברה? ובכן, היא הגיעה בדיוק 4-3 ימים מאוחר מדי.
ההסברה היא חלק מתהליך קבלת ההחלטות והיא שיקול בתוכו. כשהקברניטים ניגשים לאשר תוכניות צריך להצטרף אליהם עוד קול אחד - קולה של ההסברה. האיש/אישה שיאמרו: עכשיו בואו נבחן מה תהיה ההשפעה של האירוע הזה על דעת הקהל בעולם, כיצד יגיבו שם, מה ייאמר וייכתב ברשתות החברתיות. התשובות לשאלות הללו ישפיעו על דיון אחר: כיצד נשפיע וכיצד נצליח - אם נצליח - להטות הדיווח הזה לזכותנו.
אני משקיף על מבצע "שומר החומות" מארה"ב, ונדמה שאני – כמטאפורה לצופה הבינלאומי מרחוק – לא הייתי שיקול שעמד בפני מקבלי ההחלטות. לצופה הממוצע ולמשתמש הרשת אין מידע שוטף ואמין. אין הסברים משכנעים מדוע נקטה ישראל יד חזקה כלפי הרצועה ואיך נוצר הסבך הזה, שבמסגרתו אוכלוסייה אזרחית של נשים, זקנים, ילדים, ילדות ושאר בלתי מעורבים, משלמת את המחיר. הוא רואה את הסרטונים בטוויטר, בפייסבוק ובטיקטוק, ושואל את עצמו מדוע המעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון, נהוג לחשוב כך, לא מוצאת דרכים אחרות להתמודד עם הטרור?
"אפקט CNN" מוכר לחוקרי התקשורת. הוא משמש שם קוד להשפעת הטלוויזיה על מקבלי החלטות. היא זכתה בו כי היא הוותיקה בין רשתות החדשות הבינלאומיות, אבל אחריה רבות באו אחרות, הן מתחרות בה ומקצינות בהתאם את שידוריהן. מצטיינת בכך רשת אל ג'זירה, שמרבה להסית את הציבור האיסלאמי והערבי נגד ישראל וארצות המערב ולהתסיס אותו.
מניסיוני אני מניח שבראש סולם העדיפויות שלנו עומדת דעת הקהל שלנו והצורך לשכנע אותה ולרכוש את אמינותה. זה חשוב. אבל עם דעת קהל שלנו נסתדר. האתגר שלנו הוא בעולם
"אפקט ה-CNN" מאיים על מקבלי החלטות. הם לא יכול להישאר אדישים לתמונות. ייתכן שהנשיא האמריקני ג'ו ביידן לא ראה באופן אישי ולו תמונה אחת מרצועת עזה בימים האחרונים, אבל צוותו מצד אחד וחברי קונגרס דמוקרטים, עויני ישראל, מן העבר האחר, ידאגו להביאן לתשומת ליבו. התמונות הללו מעצבות את דעת הקהל. הן מקבלות תפוצת שיא ברשתות ויוצרות לחץ על מקבלי ההחלטות. ביידן חייב להגיב. "תשיגו לי את ביבי", הוא מבקש מאנשיו. זהו. האפקט עבד.
הפגנת תמיכה בעזה מול הקונסוליה במנהטן
(רויטרס)
ישראל הרבתה בעבר להפיץ תמונות של פגיעות, חיסולים והרס בעזה מתוך הנחה שהן ירגיעו את זעמה של דעת הקהל מבית וגם ייצרו את אפקט ההרתעה המבוקש על הצד הפלסטיני. אבל האמת היא שהקהל החשוב לנו ברגע זה הוא הבינלאומי. הלחץ שהוא מפעיל קוצב את אורכו של המבצע הצבאי. ככל שמתעצמים מפגני המחאה בבירות העולם ושעון החול אוזל, מתקצר הזמן שעומד לרשות צה"ל כדי למצות את המבצע.
גם בארגונים בינלאומיים ובראשם האו"ם, ועדת זכויות האדם בז'נבה ולאחרונה בית הדין הבינלאומי בהאג, רואים את התמונות האלה. דעתנו על ארגונים אלה ידועה, אבל השפעתם ומעמדם בעולם עדיין רבה והם מסוגלים לאיים על ישראל ולהזיק לה. ולא הזכרתי ארגונים לא-ממשלתיים בינלאומיים רבים שכוחם ומעמדם עולה על זה של מדינות רבות בעולם. הנשיא ביידן, בעידן החדש של מדיניות החוץ האמריקנית, החזיר את ארה"ב לזירה הבינלאומית לארגונים בינלאומיים. הוא קשוב להם.
צילום: ג'ורג' גינסברגישראל חייבת לתת לכך את דעתה. מניסיוני אני מניח שבראש סולם העדיפויות שלנו עומדת דעת הקהל שלנו והצורך לשכנע אותה ולרכוש את אמינותה. זה חשוב. אבל במקרה הזה, אני חש כי עם דעת קהל שלנו נסתדר. האתגר שלנו הוא בעולם.
ישראל מחפשת תמונת ניצחון, אולי. צריך להבטיח שהתמונה הזו לא תביא ניצחון חמוץ, שבצידו הפסדים מדיניים ואובדן הלגיטימציה של ישראל.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה מטעם המכון ללימודי ישראל. לשעבר דובר צה"ל, חבר כנסת וסגן יו"ר הכנסת. ספרו, "מלחמדיה", עוסק בקרב על התודעה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
