"קשה להסביר איזה קושי זה לראות את הרחובות שגדלתי בהם, המקומות ששיחקתי בהם כילד, הופכים לזירת קרב ומלאים במוות. אני לא יודע אם אשוב אי פעם למקום שבו גדלתי, אני לא יודע אם אני בכלל רוצה לחזור לשם".
כבר עשר שנים שברחבי סוריה מתנהלת מלחמה עקובה מדם. הניצוץ של האביב הערבי ב-2011 הצית את הלהבות בסוריה כשהמוני אזרחים יצאו אל הכיכרות. באפריל אותה השנה ההפגנות נגד שלטונו של הנשיא בשאר אסד הפכו להתקוממות עממית של הרוב הסוני במדינה מול המשטר של הנשיא העלווי.
המשטר הסורי דיכא את ההפגנות וההתקוממות ביד קשה, ולוחמים רבים עזבו את שורות הצבא, שנקרא לסייע במערכה נגד האזרחים. ביולי 2011 הוקם גרעין צבא סוריה החופשית שהרים את נס המרד המזוין נגד המשטר.
עשר שנים חלפו מאז אותן הפגנות שהציתו את המרד, והמצב בסוריה עדיין מורכב. הריסות הבתים שנחרבו בהפצצות הצדים השונים נותרו כעדות אילמת לקרבות שעוד ניטשים מדי פעם, מיליוני אזרחים עדיין מוגדרים עקורים שלא שבו לבתיהם, והמצב הכלכלי של המדינה, שגם לפני עשור לא היה בשיאו, גרוע מתמיד.
אלה הסיפורים של שניים ממיליוני העקורים שהמשיכו לגור בסוריה בזמן הקרבות, ומקווים לשוב לביתם.
"כל העולם שכח אותנו, גם ישראל"
וסים, בן 24, במקור מאזור קונייטרה, כיום חי באידליב
כשהמלחמה התחילה הייתי בסך הכל נער בן 14, עם חלומות ושאיפות כמו שיש לכל נער בגיל הזה. מה כבר היה לי בראש? חברים וכדורגל בחצר ובשכונה. מישהו בכלל ידע מה יהיה בעוד שנה? או איפה אני אהיה היום, עשר שנים מאז?
במקור אני מאזור קונייטרה, קרוב לגבול עם ישראל. האזור שלנו נשלט לפרקים על ידי כוחות האופוזיציה וצבא סוריה החופשי. כשהמחאות הגיעו לקונייטרה משטר אסד החל לבצע מעצרים רנדומליים.
קצת אחרי שכוחות האופוזיציה השתלטו על העיירה מסחרה, שבה גרנו, המשפחה החליטה לעזוב את האזור ולעבור לדמשק, חשבנו ששם נהיה בטוחים יחסית. באותה התקופה הכניסו את אבא שלי לבית הכלא של משטר אסד. הוא נעצר סתם ככה, בלי שום סיבה. הוא לא עשה שום דבר, פשוט לקחו אותו.
למזלנו, בדרך לא דרך, הצלחנו להוציא אותו מהכלא, ומיד אחר כך מנגנוני המודיעין והביטחון של אסד התחילו לרדוף אותנו ולחפש את אבא. גם אח שלי התווסף לרשימות המבוקשים שלהם.
בשנת 2014 שוב פעם עזבנו הכל וברחנו בחזרה לאזור קונייטרה, הקפדנו להגיע רק לאזורים שנשלטו על ידי צבא סוריה החופשית. אחרי זמן מה החלטתי להשתתף במאמצי ההצלה והצטרפתי לאנשי הרפואה וההצלה הסורים.
באותה תקופה עבדנו עם ישראל, העברנו פצועים מהלחימה, קיבלנו ציוד רפואי ותרופות. במשך ארבע שנים היינו שם, בשדה הקרב ובלב המלחמה. עזרתי כמה שיכולתי.
ב-2018 כוחות המשטר, בסיוע איראן ורוסיה, פשטו על האזורים שהיינו בהם והכריחו אותנו לצאת משם, לעזוב הכל, וללכת צפונה לאזור אידליב. הכריחו אותנו לעלות על האוטובוסים הירוקים והובהר לנו שאם נישאר בבית – גורלנו מוות, וגם ההורים שלנו ימותו. כל זה רק בגלל שקיבלנו סיוע מישראל.
המצב שלנו כאן, כיום, הוא בלתי אפשרי. בלי כלכלה, בלי עבודה, בלי כסף. הבת שלי צריכה טיפול רפואי ואין לי מה לתת לה. היא יכולה לקבל טיפול רפואי בטורקיה, אבל זה עולה כסף – שאין לי
אלה לא חיים, זה פרק זמן של השפלה, סבל וכאב. כל העולם שכח אותנו, לצערי גם ישראל שכחה אותנו.
"לא יודע אם אשוב למקום שבו גדלתי, לא יודע אם רוצה"
ברהום, נעקר מביתו וחי כיום במחנה פליטים במחוז אידליב
לפני עשר שנים יצאנו כמה חבר'ה לעשות הפגנה שקטה, פשוטה וללא אלימות. המטרה שלנו הייתה פשוט לבקש את הזכויות שמגיעות לנו, לא יותר. אבל כוחות המשטר פגשו אותנו והשיבו באש חיה, מכות, ובהמשך זה הגיע גם לשימוש בטנקים ופגזים נגד מפגינים.
כשהמורדים החליטו להתעמת עם משטר אסד, הוא פנה לקבלת עזרה מרוסיה ואיראן. צבא סוריה הרס והשמיד באופן שיטתי ומכוון את העיירות, הכפרים והערים שלנו. חשבנו שאנחנו מדינה דמוקרטית, שאנחנו יכולים להפגין ולמחות, שאין בעיה עם זה שנבטא את התחושות והמחשבות שלנו נגד המשטר. אבל האשליה שלנו התפוצצה בפנים.
אין בית אחד שלא נפגע. מטוס קרב סורי תקף את השכונה שבה גרתי במהלך חודש הרמדאן, אחותי נהרגה בתקיפה. אמא לחמישה ילדים שלא עשתה שום דבר, ישבה בבית שלה, והגיע טייס והרג אותה. כל אחד נפגע בצורה זו או אחרת. אם לא מת לו אדם שהכיר, אז נעצר קרוב אליו, או שמישהו נעלם ונעדר.
כבר שנתיים אנחנו חיים במחנה פליטים באזור אידליב. קשה לי להסביר איזה קושי זה לראות את הרחובות שגדלתי בהם, את החצרות והמקומות ששיחקתי בהם כילד, איך כל אלה הופכים לזירת קרב ומלאים במוות. חצר משחקים לא אמורה להיות שטח קבורה לאנשים שנרצחו במלחמה אכזרית.
אני לא יודע אם אי פעם אשוב למקום שבו גדלתי. אני בעצמי בכלל לא יודע אם אני רוצה לחזור לשם.
