כשהיינו צעירים, הרבה יותר צעירים, נהגנו להתחייב ל"אחרי המלחמה". החלומות שלנו, הנישואים, בחירת מקצוע, נסיעה לחו"ל – הכול נדחה ל"אחרי המלחמה". ב-1973 נגררה ישראל למלחמה איומה ואחרי "שעת נעילה" המטלטלת כבר לא צריך להסביר לצעירים מה קרה ביום כיפור. הבטחנו אז לעצמנו ש"אחרי המלחמה" יהיה גם שינוי פוליטי גדול ו"הם ילכו". זה לא קרה מיד, נדרשו ארבע שנים ותהליכים שחלחלו, אבל ב-1977 המהפך התחולל ו"הם" "הלכו".
גם הקורונה היא מלחמה. סוג של. גם היא דורשת מאמצים חריגים, יכולות ניהול, אחדות, חוסן לאומי. גם היא, כדרכן של מלחמות, חשפה את חולשותיהן ואת כישלונותיהן של ישראל וממשלתה. ועכשיו "אחרי המלחמה" החדש מתקרב.
הכרזתו של גדעון סער על מפלגה חדשה, התפטרותו מהכנסת והצהרתו שלא יחבור לבנימין נתניהו אולי מבשרות את המהפך הבא. אבל בעוד המהפך ההוא דחק את מפא"י ההיסטורית לספסלי האופוזיציה והציב במקומה את מחנה הימין, המרכז והדתיים, הפעם המאבק אינו בין ימין ושמאל, בין אידיאולוגיות שונות, הפוכות, מתנגשות ומאתגרות, אלא פשוט בעד ביבי או נגדו. הקרב הפוליטי כיום הוא אישי ופנימי: מי יוביל את המהפך בהנהגת הליכוד וממילא את המדינה.
הוויכוח היחיד שנשאר בישראל הוא מי יהיה הנהג. כבר לא מדברים על המכונית וגם לא על המטען. הנהג שלנו חברה'מן. נראה לאן הוא יכול להביא אותנו
הבחירות הבאות ילמדו אם הקוסם הפוליטי יעשה זאת שוב, או שהכוורת של מה שמכוננים "ימין", "מרכז" ו"שמאל" תוכל לו. ומכאן בעצם נגזרת הדילמה האמיתית: האם בכלל נותרו עדיין "ימין", "שמאל" ו"מרכז"? ואם כן, מה מפריד ביניהם ומה מבדל אותם?
ההודעה של סער על עזיבת הליכוד
(צילום: קונטקט)
כחול לבן רשמה הצלחה בבחירות האחרונות, אבל המנדטים שצברה נעלמים באותה מהירות, כמו חולות נודדים, נוחתים ב"ימינה" של נפתלי בנט בדרכם לסער. ומשם? אין לדעת. מאות אלפי קולות חסרי זיקה פוליטית מובחנת למעט יחסם לנתניהו מלמדים שהציבור בישראל נואש מנאמנות אידיאולוגית. הוא גילה שניצחון בבחירות לא מוביל להגשמת אידיאלים. אז הם הולכים עם שמות ואנשים במקום עם רעיונות או מצעים פוליטיים.
זהו שינוי משמעותי. השאלה החשובה אינה אם נתניהו שוב ינצח, או יפסיד, ולא למי הוא יפסיד. השאלה המעניינת צריכה להיות "למה?".
איפה נטשה ישראל את הוויכוח האידיאולוגי? קשה לזהות. ייתכן שהייתה זאת מפא"י ההיסטורית שהתעייפה לגרור את העגלה, שחקה את הסוציאליזם והעניקה יחס מלטף למתנחלים בתחילת דרכם, עד שנכנעה ב-1977. אולי היו אלה אריק שרון ושמעון פרס שהקימו את קדימה ב-2005 ומחקו באופן רשמי את ההבדל בין פוליטיקאים מ"שמאל" ומ"ימין".
מאז מפלגת ד"ש ב-77 היו עוד ועוד יוזמות מסוג זה, אבל מעולם, עד עתה, לא ראתה המפה הפוליטית שלנו תוהו ובוהו כזה של חברי כנסת ותנועות פוליטיות קיקיוניות, מתחברות ונפרדות, מצטרפות ונוטשות, ובכל העת, כמובן, נשארות נאמנות ל"אידיאולוגיה" שלהן.
כאשר מעמדה הבינלאומי של ישראל משתפר, יכולותיה הצבאיות והמודיעינית משתכללות ואויביה נעלמים או מרכינים את נשקם - הדגש אמור לעבור לענייני פנים. אבל דווקא לגביהם החלק הארי של החברה הישראלית לא מנהל ויכוח פרודוקטיבי האמיתי מעבר לגידופים ונאצות. לא על יחסי יהודים-ערבים, לא חרדים-חילונים, לא פריפריה-מרכז, לא עשירים-עניים. אף שהסוגיות הדרמטיות האלה מונחות לפתחנו, אנחנו מעדיפים לעצום עין ולהניח להן. עובדה, אף אחת מההתארגנויות של השנים האחרונות לא הציעה להן תרופה. ואם הציעה, לא יישמה. רק ביבי, ילך או יישאר.
רוב הציבור הישראלי נפרש עכשיו לאורכו של מחנה מרכזי גדול מאוד שתחילתו בליכוד, המשכו בסער, ומשם דרך ישראל ביתנו, יש עתיד, כחול לבן, העבודה ואפילו קצת שמאלה משם. המחנה הזה ברובו נואש או אדיש לדיון בשאלות מהותיות כגון מה יהיה על השטחים ועל אוכלוסייתם? מה יהיה על השוויון בחברה? מה תהיה מדיניות הרווחה? מה יאחה את הפערים הכלכליים והחברתיים המפלחים אותה? הוא רק רוצה שיהיה בסדר ושקט.
ולכן, כאשר גדעון סער ואחרים לפניו הקימו תנועות פוליטיות חדשות הם לא שמו דגש על המצע האידאולוגי. ראשית כי אין להם, ושנית הם חוששים שמא אחד כזה ירתיע בוחרים. לכן הם מסתפקים בשיווק אישי מוצלח. האמירה הכי מרחיקת לכת של סער נכון להיום היא: "לא אלך עם נתניהו". בנט לא אומר אפילו את זה.
הוויכוח היחיד שנשאר בישראל הוא מי יהיה הנהג. כבר לא מדברים על המכונית וגם לא על המטען. הנהג שלנו חברה'מן. נראה לאן הוא יכול להביא אותנו.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה מטעם המכון ללימודי ישראל. בעבר שימש כסגן יו"ר הכנסת, חבר כנסת ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
