3 צפייה בגלריה
למעלה מימין עם כיוון השעון: חיים מרגוליס, נונה אוזדובסקי, לב פטרוב, יפה שמחון, מרדכי פייר, מירה קליונר
(צילום: אלכס קולומויסקי, גדי קבלו, אפי שריר, ראובן שוורץ, אלעד גרשגורן)
178,400 ניצולי שואה חיים היום בישראל. כרבע מהם מתחת לקו העוני. בכל יום במהלך השבועות האחרונים, בסדרת כתבות מיוחדת ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet הראינו את פניהם, חשפנו את התנאים שבהם חיים, זעקנו את זעקתם של מי שנשכחו מאחור. "מופקרים לגורלם", כך קראנו לפרויקט שנועד להזכיר לכולנו להסתכל בעיניים של מי שהצליחו לשרוד את השואה, אך נאבקים בכל יום כדי לשרוד את מדינת ישראל.
אלפי פניות התקבלו למערכת בשבועות האחרונים בעקבות הפרויקט. מאות אלפי שקלים נתרמו, תרופות, קלנועיות וציוד חימום לחורף נרכשו. רבים גם התנדבו לשלם את חשבונות החשמל של הניצולים, כדי שיוכלו להרשות לעצמם להדליק תנור בלילות הקרים. אחרים התנדבו לבשל עבורם באופן קבוע. קבלנים ומהנדסים הציעו לשפץ את ביתם והיו גם מי שהתחייבו לבקר ולארח להם חברה, כדי שלא ירגישו בודדים יותר.
ניצול השואה שנאלץ לוותר על אוכל: "הבדידות חונקת"
ניצול השואה זועק: "אני מגביל את עצמי באוכל"
ניצול השואה שעבד בתוכנית החלל הרוסית: "אני במלחמת קיום"
ניצולת השואה שחוסכת במזון ובחימום הבית: "במקום אוכל, אני קונה תרופות"
ניצולת השואה שתוהה איך תשרוד את החורף: "קר לי, אין כסף לבגדים חמים"
המאבק היומיומי של ניצולת השואה: "למדתי לחסוך, כדי שיהיה לי כסף לאוכל"
"לא נשאר לי פה כלום": הזעקה של ניצול השואה
"אוכל כדי לא למות": ניצול השואה שאיבד את אשתו וסובל מבדידות והזנחה
ללא משפחה, ללא חברים: מצוקתו הקשה של ניצול השואה
הפניות אלינו ולעמותות המלוות את הניצולים הגיעו מכל קצוות הארץ והחברה. גם אמהות חד-הוריות, חיילים בודדים, קשישים עריריים, בני נוער ומשפחות מרובות ילדים התעקשו להתחלק במעט שיש להם, כדי לאפשר לניצולים להזדקן בכבוד. מרגש לגלות שהציבור במדינה מתגייס כדי לסייע במקום שבו הממשלה נכשלת. שגם בתקופה של משבר כלכלי, הוא מתייצב לצידם של החלשים והנזקקים. תודה לכם אנשים טובים על האור ועל התקווה שפיזרתם, שלא הסכמתם לעצום עיניים לנוכח מצב שבו הממשלה מפקירה את ניצולי השואה הקשישים.
אוכלוסיית ניצולי השואה בארץ הולכת ומצטמצמת. בכל יום, לפי הערכות, נפטרים כ-40 ניצולים. חלקם חסרי עורף משפחתי, חיים בבדידות, בהזנחה ובעוני מחפיר. חלקם רעבים לארוחה חמה, חלקם לא יכולים להרשות לעצמם חימום בחורף וחלקם נאלצים לחיות בחלל שלא מכבד את התואר בית.
התקציבים המוקצים לטיפול באוכלוסיית ניצולי השואה בארץ משתנים בין ניצול לניצול, בהתאם למדינה שממנה עלה ולשנה שבה הגיע לארץ. הפערים ביניהם עצומים. ישנם ניצולים שזכאים לקצבה חודשית של אלפי שקלים ואחרים נאלצים להסתפק בקצבה שנתית של 4,000 שקל בלבד. חלקם, בעיקר מי שעלו לארץ בשנים מאוחרות יותר נטולי פנסיה, נאלצים לחיות על קצבאות הזקנה הדלות מביטוח לאומי.
אריזות משלוחי מזון לניצולי שואה
(צילום: מוטי קמחי)
ניצולים מודים על הסיוע שקיבלו
(צילום: חסדי נאומי)
"האתגר כיום הוא להעניק גם למי שעלו אחרי שנת 1953 קצבה חודשית שתאפשר להם קיום בכבוד", מסבירה השרה לשעבר מירב כהן. "הפער הזה כל כך צורם, כיוון שבחלק גדול מהמקרים הניצולים חוו בדיוק את אותן זוועות וההבדל היחיד ביניהם הוא תאריך העלייה לארץ. זו גם הסיבה העיקרית שעדיין, לבושתנו, ישנם ניצולי שואה שמידרדרים לחיי עוני".
רבים מהניצולים לא מודעים כלל לזכויותיהם או שטובעים בים הביורוקרטיה, מאחר ומדינת ישראל לא השכילה עדיין להקים מרכז אחד לטיפול בניצולי שואה. "הפיזור בין כל כך הרבה גורמים מונע לעיתים אפשרות הגעה וטיפול בכל הניצולים", מסבירה תמי ברששת, יו"ר ארגון מנהלי הרווחה ברשויות המקומיות. "יש לרכז את כל הטיפול הכלכלי לניצולי שואה בגוף אחד, ואת הטיפול החברתי בגוף אחר".
ניצולי השואה הם רק חלק מאוכלוסיית הקשישים שלא יכולים להזדקן בכבוד בארץ. "כרבע מהניצולים חיים מקצבת זקנה בלבד", אומרת אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת ניצולי השואה, "וחלקם סובלים גם מבדידות, המתעצמת לאור אירועי השנה האחרונה".
