בעולמות המקוונים מיליוני הגיימרים האיראנים אולי חוגגים, אבל עצם הניסיון שלהם להגיע אל העולמות האלה כדי לשחק מחייב אותם להתמודד עם קשיים אמיתיים בעולם האמיתי, ובראשם הסנקציות האמריקניות על ארצם. "העימות מתנהל אולי בין הממשלות, אבל בסוף מי שסובלים ממנו הם אנחנו, השחקנים", מסביר הגיימר בן ה-24 אמיר גולחאני. "לנו אין דרישות פוליטיות, אנחנו רק רוצים לשחק".
תחת נשיאותו של דונלד טראמפ פרשה ארה"ב ב-2018 מהסכם הגרעין עם איראן והחזירה את כל הסנקציות האמריקניות שהוטלו על טהרן בשנים שלפני כן. הסנקציות הללו לא כוונו אמנם ישירות נגד עולם הגיימינג, אבל חברות ברחבי העולם המייצרות משחקי מחשב נמנעות כעת מלהציע שירותים לאיראנים, משום שהן חוששות שבעשותן כן הן יפרו סנקציות אמריקניות כלשהן – ואז יספגו בעצמן סנקציות מוושינגטון.
בחנויות מחשבים ליד כיכר האימאם חומייני במרכז טהרן העניינים נראים לכאורה די רגילים, והמדפים מלאים במשחקים ובמוצרים העדכניים ביותר. למרבה ההפתעה אפשר לקנות שם אפילו פלייסטיישן 5 של סוני ומייקרוסופט Xbox Series X, אף שבמדינות רבות אחרות קשה למצוא כיום את המוצרים האלה משום שמגפת הקורונה שיבשה את האספקה שלהם.
אלא שבשל הסנקציות האמריקניות לאף אחת מהחברות הללו אין נוכחות רשמית ברפובליקה האיסלאמית, והמוצרים שלהן רק מיובאים או מוברחים אל איראן ממדינות שכנות. מכיוון שהעיצומים מוטלים גם על המערכת הבנקאית של איראן, לגיימרים אין גישה לכרטיסי אשראי הזוכים להכרה בינלאומית, ולכן כדי לפתוח לעצמם חשבונות ולבצע רכישות מקוונות החיוניות לשימור התחביב שלהם עליהם לזייף את זהותם ואת כתובתם – ולפעמים אף להשתמש במתווכים ממדינות אחרות.
לברוח מהמציאות
כ-80 מיליון איש חיים באיראן, ולפי דו"ח שפרסמה בספטמבר התאחדות משחקי המחשב והווידאו האיראנית קהילת הגיימרים שלה מונה לפחות 32 מיליון בני אדם. לפי הדו"ח המשחקים הפופולריים ביותר ברפובליקה האיסלאמית הם Pro Evolution Soccer, FIFA, Clash of Clans, Call of Duty ו-PUBG.
"הגיימינג הוא אחד מהדברים המעטים שעוזרים לי לברוח מהמציאות שבה אנחנו חיים", אומר פרשד רזאי, שף בן 32 וחובב נלהב של משחקי מחשב. הסנקציות, הוא מוסיף, כמעט גזלו ממנו גם את התענוג האחד הזה.
9 צפייה בגלריה
ענקיות המשחקים פוחדות מהסנקציות. טראמפ, ביידן ומנהיג איראן חמינאי
(צילום: EPA, AFP, AP)
אחת הדרכים שבהן משיגים האיראנים גישה זולה ונוחה למשחקים היא שימוש בפונקציית ה-gameshare שקיימת ברוב הקונסולות והפלטפורמות למחשב. חנויות איראניות משתמשות ב-VPN או בשיטות אחרות כדי להסתיר את מיקומן ולפתוח חשבונות שנראה כאילו נוצרו בחו"ל, ואז הן רוכשות משחקים עבור החשבונות האלה תוך שימוש בכרטיסי אשראי זרים או בגיפט קרדס (שוברי מתנה) מחו"ל. את הגישה לחשבונות האלה הן מוכרות לכמה גיימרים יחדיו, ואלה חולקים את החשבון.
עבור פלייסטיישן 4, שזוכה לפופולריות רבה במיוחד, החנויות מוכרות למשל את הגישה לחשבונות של משחק יחיד במחיר של בין 20 ל-60 אחוזים מהמחיר הרגיל. החנויות מרוויחות מכך שהן מוכרות את החשבון לכמה משתמשים, ואילו השחקנים מצדם נמנעים מהצורך לעמוד במחיר המלא של רכישת הבעלות על המשחק – מחיר שבשוק האיראני הבלתי מפוקח עומד בדרך כלל על 60 דולרים ויותר.
כל זה, חשוב לזכור, קורה במדינה שבה שכר המינימום החודשי עומד על 25 מיליון ריאל – סכום שבשער החליפין הלא רשמי שווה כיום לכ-100 דולרים. בחיפוש מהיר ב-Divar.ir – התשובה האיראנית ל-Craigslist – אפשר למצוא מאות פרסומות לחשבונות משותפים כאלה.
"לשלם 18 מיליון או 28 מיליון ריאל על משחק פיפ"א חדש זה יותר מדי", מסביר אשקאן רג'בי, בעל חנות גיימינג בטהרן, "אז אני פשוט משיג חשבון משותף. אותו משחק, אותה תחושה, אבל זול יותר". הגיימר רזאי מעיד שמאז 2018 הוא פועל רק בשיטה הזו, ואחת הסיבות שלו לכך היא הצורך לכבד את זכויות היוצרים של יצרניות המשחקים.
שהתמיכה לא תדע שאני איראני
מוצרים מחו"ל אינם זוכים להגנה מחוק זכויות היוצרים המוגבל של איראן, וכך למשל עותקי Windows של מייקרוסופט הנפוצים במדינה הם כמעט תמיד פרוצים, סדרות של נטפליקס מוּרדות בגרסאות פיראטיות מהאינטרנט וגם משחקים למחשבי PC מושגים כמעט תמיד בעותקים לא-חוקיים. לדברי רזאי השימוש בחשבונות משותפים הוא בדרך כלל החלופה המוסרית היחידה לשימוש במשחקים פרוצים: "אני חייב לתמוך במפתחי המשחקים, כי הם אלה שעוזרים לי ליהנות. אם כולם היו פשוט משתמשים בגרסאות פרוצות, המפתחים היו מפסיקים לעשות את העבודה שלהם".
חשבונות משותפים הם אולי האופציה המוסרית הכי נוחה כיום לגיימרים האיראנים, אבל הם לא האופציה היחידה: יש גם גיימרים עצמאיים יותר, שרוכשים את המשחקים דרך חשבונות משלהם באמצעות מתווכים, למשל מרוסיה ומטורקיה. סאדר קיה בן ה-25, גיימר ששואף להיות מקצוען, מספר שמתווכים כאלה מוכרים בין השאר שוברי מתנה שבאמצעותם יכולים השחקנים לבצע רכישות מקוונות.
אומיד סדיר אימאני, מבקר של משחקי וידאו שגר בטהרן, מאמין ששימוש במשחקים פרוצים הוא גניבה לכל דבר, ולכן הוא תומך בשימוש בחשבונות משותפים מצד גיימרים דלי תקציב, אבל במקרים אחרים הוא מציע להשתמש בשירותים אחרים כמו Xbox Game Pass, מנוי המאפשר גישה למאות משחקים במחיר של 10 דולרים לחודש. הבעיה היא שגם כדי להירשם לשירות הזה צריכים איראנים להיעזר במתווכים לצורך התשלום, והם חייבים לזייף את מקום הימצאם ואת פרטי החשבון שלהם.
"אני לא יכול לומר לתמיכה של Xbox שאני איראני", מסביר גולחאני. לדבריו איראנים מעמידים פנים שהם אזרחים זרים, משום ששרתי Xbox דוחים כל ניסיון של משתמשים להתחבר מאיראן, וחשבונות שהם מזהים שמגיעים משטח המדינה צפויים להיחסם. "אנחנו נאלצים להשתמש בחיבורי VPN ולקבוע DNS שונה כדי לעקוף את ההגבלות ולהסתיר את מיקומם של המשתמשים", הוא אומר. שימוש בשיטה הזו, לדבריו, גורם לכך שלעתים קרובות איכות החיבור ירודה.
ענקיות התעשייה כגון מייקרוסופט, Epic Games ו-Riot Games חסמו את הגישה של איראנים לשירותי המשחקים שלהן, במקרים רבים ללא שום הסבר, אבל מבקר המשחקים אימאני מעיד שיש חברות אחרות שנוקטות גישה רכה יותר כלפי האיראנים, ולדבריו אין לו ספק שהן יודעות מה קורה.
לקריאה נוספת: היום אין כימותרפיה: לאיראנים נגמרות התרופות
על כל פנים, מכיוון שלחרם הגיימינג על האיראנים מצטרפת גם הצנזורה הנרחבת ששלטונות איראן עצמם מטילים על האינטרנט, לגיימרים לא נשארות יותר מדי אפשרויות. "אנחנו לא עשינו שום דבר רע", אומר אימאני, "זה פשוט אותו סיפור קבוע של להיות איראני, והפוליטיקה לא בשליטתנו".
