בתום מסע מתיש שנמשך 19 שנים אסרה שופטת בית המשפט המחוזי בלוד הלית סילש את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי. היא הורתה להחרים את כל העותקים, הטילה על בכרי לשלם 175 אלף שקל פיצוי לתובע, סא"ל (מיל') ניסים מגנאג'י, שנלחם בעיר במסגרת מבצע "חומת מגן", וזאת בנוסף להוצאות המשפט בסך 50 אלף שקל. בכך שמה כבוד השופטת סילש סוף לסאגה, שלא לומר לפארסה. לפחות עד שהעניין ישוב, יעלה ויצוץ בבית המשפט העליון.
קשה לחשוב על קלישאה אחת מבית המדרש הפוסט-מודרניסטי ששיטח את עולם המושגים כולו בחסות "הנרטיב מצדיק הכל" שלא נאמרה על ידי ההגנה במסגרת המאבק שניהלו הלוחמים באסופת השקרים שקיבלה ביטוי בסרט שנחזה להיות דוקומנטרי. החל מדריסת פלסטינים כפותים, הריסת בית חולים על מטופליו (בית החולים נמצא שלם ובריא על מכונו עם תום הקרבות), ריצוץ ראשי תינוקות וירי מכוון בילדים.
"זה סיפור שהיה חשוב לו לספר", אמר עו"ד מיכאל ספרד, שייצג את בכרי. ובתרגום לעברית: אין אמת ושקר, יש מי שאומרים כך ויש מי שאומרים אחרת, והכל לגיטימי, וחופש הביטוי מעל לכל. גם מעל כבודם הנרמס של הלוחמים, כולל של מגנאג'י שהופיע במקרה לגמרי במשך שלוש שניות על המסך. "אינטר-קאט", בלשון העו"ד המתמחה גם בבימוי.
כל הפרשה חזרה לכותרות בסמיכות זמנים כמעט מיסטית עם פרסום הנתונים הנוגעים למידת האמון הציבורי בגופים האמורים להבטיח לא רק את שלומנו הפיזי אלא בעיקר את איכות חיינו
הגדיל לעשות, אגב, עו"ד אביגדור פלדמן, שייצג בעבר את בכרי, שכך נשמע ראיון איתו ב-2005: חיילי צה"ל דפקו ראשים של ילדים בקירות? הוא נשאל. "אני לא יודע", ענה, "ואת יודעת?". בכרי טוען שזה סרט דוקומנטרי, הוא לא מחויב לאמת? "גם דובר צה"ל לא תמיד אומר אמת". בקיצור, שקר כפי יכולתך.
"חופש הביטוי זו לא זכות מוחלטת, ומי שמוציא דיבתו של חייל בצה"ל צריך לשלם על זה מחיר. בסופו של יום יש נקודה ארכימדית שמאזנת בין הזכויות האלו", אומר עורך הדין, ד"ר אליעד שרגא.
וכל הפרשה הזו, על כל סבביה ההזויים בערכאות השונות, שחלקם עומדים בניגוד עמוק לתחושת הצדק הטבעי, חזרה השבוע לכותרות בסמיכות זמנים כמעט מיסטית עם פרסום הנתונים הנוגעים למידת האמון הציבורי בגופים האמורים להבטיח לא רק את שלומנו הפיזי אלא בעיקר את איכות חיינו.
וכך, על פי מדד המכון הישראלי לדמוקרטיה, לא רק הצבא איבד בשנה החולפת כתשעה אחוזים במדד האמון (81%) בהשוואה לשנה שעברה (90%), גם המשטרה הצליחה לקושש במאמץ רב 41%. אחוז אחד בלבד פחות מבית המשפט העליון - נתון שאי אפשר להגזים במידת חומרתו.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלאז נכון, את הרשימה סוגרים, כמו תמיד, התקשורת (32%), הממשלה (25%) והמפלגות (14%). רק שאין מה להשוות בין הנזק הגלום באובדן אמון הציבור במערכת הפוליטית, שמטבעה חשודה בהטיות שלא ממין הצדק, לבין פגיעה באמון הציבור בגוף שאמור לשמר את הדמוקרטיה הישראלית, להגן על זכויות הפרט ולהבטיח את ההקפדה על החוקים, לא רק כלשונם, אלא גם כרוחם.
אז יכול להיות שבית המשפט העליון משלם מחיר גבוה כמי שמייצג את המערכת, ויכול להיות שזו תוצאה של מתקפה נמשכת והסתה פרועה. אך באותה מידה ייתכן שמדובר באפקט מצטבר נוכח סחבת הפוגעת בכל אחד מהאזרחים (19 שנים, אמרנו?), נוכח ההיטפלות לקטנות וההתעלמות מהתמונה המלאה, נוכח ההקלות המקוממות בעונשיהם של עברייני מין מסוגו של רונן ביטי, וכן הלאה. מה שבטוח הוא שהמערכת עצמה, ובוודאי הציבור, לא יכולים להרשות לעצמם להציג נתונים כל כך עגומים.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
