(צילום: נדב אבס, עריכה: תמר אברהם)
הנוף הפסטורלי של גבעת שמש, שם שוכן מוסד הגמילה "רטורנו" של משרד העבודה והרווחה, כמעט מצליח להסוות את ההתמודדות הקשה של דיירי המקום. נערים ונערות, נשים וגברים, מחולקים לקהילות נפרדות - חלקם הגיעו לכאן בכפייה, בצו בית משפט או כחלופת מאסר; חלקם מרצון, כדי להילחם בשדים שלהם, בהתמכרות שהפכה בחלוף הזמן מהחבר הכי טוב לאויב.
בכניסה למתחם הנערות ממוקמת "האשפוזית" - התחנה הראשונה. לכאן הן מגיעות בשלב הראשון של הגמילה, כדי להתנקות פיזית מאלכוהול ומסמים, לפני שיתחילו להתמודד עם המצב הנפשי שהוביל אותן להתמכרות. לאחר מכן ימשיכו לקהילה, שם יגורו יחד כמה חודשים, ילמדו ויעברו פעילויות שיקום, עד שיוחלט שהן חזקות מספיק כדי לחזור הביתה, להתמודד עם הפיתויים המחכים להן שם ולהתגבר עליהם.
"אם בית המשפט היה מכריח את יולי להישאר כאן, הסוף שלה היה נראה אחרת", אומר לנו דור, מכור לשעבר בן 24, שמשמש היום מדריך במקום. את יולי זולקוביץ, הנערה בת ה-18 שמצאה את מותה לפני שבועיים בנסיבות טרגיות, הוא פגש כששהתה במקום. הוא עצמו הגיע לראשונה לרטורנו בגיל 17, בלית ברירה, במקום להיכנס לכלא.
"במשך שלוש שנים הייתה לי חרב על הצוואר וידעתי שאם אני עושה טעות, אשלם עליה מחיר כבד", הוא אומר. "זה גם מה שהחזיק אותי בגמילה בשלבים הראשונים. אז נכון, בהתחלה אתה מוּנע מסוג של פחד, אבל אני יודע שאם לא היו מכריחים אותי להישאר כאן - מזמן לא הייתי בחיים. העובדה שמבחינה חוקית אסרו עליי לעזוב - זה מה שגרם לי לסיים בהצלחה את הגמילה".
עשרה אחוזים קמים והולכים
כשבועיים חלפו מאז נמצאה יולי זולקוביץ במצב אנוש. בן זוגה, איליה שקון, חשוד שסיפק לה את הסמים ושלא דיווח על מצבה הרפואי לאחר שראה שהוא מידרדר. אתמול קיבל בית המשפט את בקשת המשטרה לשחרר את שקון בתנאים מגבילים ועורר סערה.
מותה של זולקוביץ הסעיר את המדינה. את רטורנו, מוסד הגמילה שבו שהתה כעשרה חודשים, החליטה לעזוב כשמלאו לה 18, ובית המשפט לא יכול היה כבר לחייב אותה להישאר במקום, זאת בניגוד להמלצות הצוות המטפל ובני משפחתה. כיום מאמינים שם שיכלו להציל את חייה.
5 צפייה בגלריה
רטורנו. בגיל 18 בית המשפט כבר לא יכול לחייב את המטופלים להישאר במוסד
(צילום: עמית שאבי)
דור הגיע לרטורנו לראשונה בגיל 17, אחרי שבסביבה הקרובה איבדו כל תקווה לגביו. "לפני זה לא רציתי לחיות, וגם לא ידעתי איך עושים את זה. הייתי שקוע עמוק בסמים, כל מה שידעתי זה רק להרוס", הוא משחזר. "כל מקום אפשרי כבר התייאש ממני קודם. מצאתי את עצמי מתחבר לאנשים שליליים, לא היה מי שיכוון ויגיד לי כן או לא. חזרתי לאותה נקודה כל הזמן, להרס עצמי, לשימוש בסמים, לפגיעה בגוף".
בגיל 12 כבר שתה אלכוהול, לסמים קלים נחשף בגיל 15. ההידרדרות משם הייתה מהירה. "עברתי לסמים יותר קשים, איבדתי שליטה והסתבכתי עם המשטרה".
נקודת השפל הראשונה, הוא נזכר, הגיעה כשהיה בן 16. "התעוררתי בבוקר, הסתכלתי במראה וגיליתי שכולי שותת דם והפנים שלי נפוחות", הוא נזכר. "לא זכרתי בכלל מה עבר עליי בלילה הקודם. בדיעבד התברר לי שאמא שלי סחבה אותי מהמדרגות לחדר שלי, אחרי שכנראה עשיתי הרס נוראי. משם החיים שלי השתנו. הייתי צריך לבחור בין מאסר לטיפול וככה הגעתי לכאן. נכנסתי לרטורנו בלי שום אמונה או תקווה לשינוי, אחרי שפגעתי בעצמי ובמשפחה שלי".
איך זה היה לך?
"הסבב הראשון שלי כאן היה בגיל 17, אבל לא הצלחתי להישאר נקי אחריו. יצאתי מוקדם מדי, לפני שהייתי מוכן לחזור לחיים. בגיל 18 חזרתי לגמילה, ושם בעצם התחיל המסע האמיתי שלי. לכן, העובדה שהייתי חייב להישאר כאן הפעם, הייתה כל כך משמעותית עבורי. בהמשך, נגד כל הסיכויים גם התגייסתי לצבא, שירתּתי שלוש וחצי שנים והצלחתי ליישר קו עם החיים. איבדתי הרבה חברים בדרך בגלל הסמים. בכל יום אני אומר תודה שאני כבר לא במקום הזה. שקיבלתי עוד הזדמנות".
כיום דור מדריך נערים עם סיפור חיים דומה ברטורנו, משתמש בחוויות ובכלים שצבר כדי לעזור להם לצאת ממעגל הסמים. "אני מבין אותם כי עברתי את מה שהם עוברים", הוא מסביר. "ברור לי שבית המשפט לא היה צריך לאפשר ליולי לצאת. בשלב הזה של ההתמכרות אתה בכלל לא יודע מה טוב לך. אנחנו מתעסקים עם נפשות צעירות כל הזמן, ומהניסיון שלי, אני מאמין שההחלטה שלה לצאת מפה נבעה מתוך משבר רגעי".
5 צפייה בגלריה
נפתלי. "בהתחלה הצו הוא שמחזיק אותן, בהמשך הן יוצרות קשרים משמעותיים עם הצוות המטפל"
(צילום: עמית שאבי)
הילה נפתלי, עובדת סוציאלית ורכזת טיפול בקהילת הנוער ברטורנו, מסכימה. "הגיל שבו נערות מופנות אלינו הוא גיל מורכב לטיפול במרכז גמילה", היא מסבירה. "לפעמים הן מגיעות לכאן מאוד אמביוולנטיות. לפעמים זה נובע מכך שהן עוד לא פיתחו איזשהו רצון מאוד חזק לצאת מעולם הסמים, או שעוד לא היה להן איזשהו מפגש עם תהומות קשות, כתוצאה מהתמכרות. לכן צווי בית משפט שמחייבים אותן להישאר מאוד משמעותיים ומאפשרים להן בעצם לתת מענה ראשוני".
הצווים המשפטיים מחזיקים אותן בגמילה?
"בהתחלה, כן. הצו הוא שמחזיק אותן. לאט לאט, תוך כדי תנועה ותוך כדי תהליך, הן כבר יוצרות קשרים משמעותיים גם עם הצוות המטפל וגם בתוך הקבוצה. במקביל, בעקבות הטיפול שהן עוברות, הן מגיעות לתובנות לגבי עצמן ולגבי המחירים שנאלצו לשלם בעקבות השימוש וזה מגייס אותן להישאר כאן".
כמו יולי, לא מעט צעירים בני 18 קמים ומחליטים לעזוב. הרב איתן אקשטיין מסביר כי במוסד אין שום דרך חוקית לכפות עליהם להישאר. "ההתמכרות עצמה היא לא הבעיה, ההתמכרות זה הפתרון שלו לבעיה משמעותית אחרת", הוא מסביר. "בכל יום אנחנו נתקלים כאן בבני נוער שרוצים לעזוב, מי שנשאר פה הוא גיבור. גמילה היא עבודה מאוד קשה. בפועל, כעשרה אחוזים קמים והולכים בניגוד להמלצות, ולא חוזרים".
להקיא מרוב פחד
המקרה הטרגי של יולי זולקוביץ מעלה סימני שאלה לגבי יכולת הבחירה של מכורים, המונעים מהדחף להמשיך להשתמש. השאלה הופכת לקריטית כשמדובר בצעירים מתבגרים בני 18 בלבד.
"החזרה לשגרה אחרי גמילה לא פשוטה", מספרת לילי, מכורה לשעבר בת 29. "הכל קשה לך בהתחלה. קשה ללכת לסופר, קשה לשלם חשבונות. וכל נקודת קושי כזו עלולה לגרום לך ליפול. בגלל זה הטיפול במכורים הוא ממושך".
היא הגיעה לרטורנו בגיל 25 בעקבות התמכרות לאלכוהול, כדורי שינה וסמים קלים. כבת לשני הורים מכורים, היא נחשפה אליהם כבר כנערה בת 13. "כשהגעתי לכאן הייתי במצב קטסטרופלי", היא משחזרת. "הייתי אמא צעירה לפעוט כששני שוטרים ופקידת סעד דפקו בדלת ואמרו לי, 'תביאי את הילד'. זה גם היה הרגע ששבר אותי, הבנתי שאו שאני ממשיכה להשתמש עד לסוף המר, או שאני עושה שינוי".
בסוף בחרת בשינוי
"כן, הפעם לא ברחתי. במשך שנים כל מה שידעתי זה לברוח. ברחתי מרגשות, מפחד, מכאב, מחרדה, מבהלה. לא הצלחתי להכיל את המציאות שבה אני חיה. הבריחה הזו נבעה מילדות לא פשוטה. תמיד הרגשתי שאני לבד בעולם, שאין מבוגר אחראי שיעטוף אותי ואת הפחדים שלי ויגיד לי שיהיה בסדר. אני זוכרת את עצמי בגיל שבע מקיאה בכיור מרוב פחד".
היא התבגרה בבית אלים וכאוטי. "ההורים שלי היו שם אולי פיזית אבל הייתי צריכה לגדל את עצמי לבד. זה היה בית שהאימה שלטה בו. הם רצו לעזור לי, אבל לא הייתה להם את היכולת. התמכרות זו מחלה קשה. יש לי תמונות צרובות בראש של ילדה בת שש שאוספת שברים מהרצפה, זה משהו שלא יימחק בחיים".
אף אחד לא ראה מה את עוברת?
"אף אחד בבית הספר לא הבין את מה שעברתי בבית, הרגשתי שקופה. כשהייתי בת שבע סיפרתי למישהי מהרווחה מה קורה אצלי בבית והיא הבטיחה לי שיהיה בסדר. ישבתי במשך ימים ליד הדלת וחיכיתי שיבואו לקחת אותי משם, אבל אף אחד לא בא. מאז לא הייתי מסוגלת לבקש עזרה, הבנתי שאף אחד לא יהיה שם בשבילי, איבדתי אמון בעולם".
בגיל 22 הפכה לאם. הפעוט שנלקח ממנה, הושב אליה בעקבות הגמילה. "זה היה היריון לא מתוכנן וגם לא ממש רצוי, פחדתי מאוד מהאימהות, אבל קרה שם משהו, נס שאי אפשר להסביר אותו. זה היה אחד הניסים הראשונים בדרך שלי. אחרי שלקחו לי את הילד, לקח לי זמן, אבל הבנתי שאני צריכה עזרה והגעתי לגמילה. זה תהליך קשה, זה מכריח אותך להתמודד עם המציאות, מציאות שהדחקתי במשך שנים, שצריך פתאום להכיל אותה".
