"האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק", כמו כל הפתגמים הנוגים, גם מקור האמרה העממית הזאת הוא ביידיש: "דער מענטש טראכט און גאט לאכט". ביידיש זה אפילו יותר עצוב. ועם כל הכבוד לאלוהים הרחום שלכם, זהו צחוק אכזרי.
בימים הסגורים, הבלתי נספרים וההזויים האלה, המציאות מתרחקת מאיתנו כמו דונלד טראמפ, והופכת לכתם כתום ומפחיד בשמיים החורפיים. כל האנשים העסוקים והחרוצים מדפדפים ביומן ריק. ההרגשה הכללית היא: אני לא יודע איזה יום היום; אף אחד לא זקוק לי; לאן נעלמו כל האנשים שאהבו אותי? למה אני מרגיש מנודה? למה אני כאן, לבד, ולאן אלך מפה? ולכן, באופן טבעי, כששואלים אותי איך אני מרגיש, אני עונה:
"תודה, אני מרגיש גנץ".
כגנציסט, אני מנותק ומשותק, אבל לא שוכח שהייתי חייל, ולכן אני עושה את מה שהציבור חסר התוכניות מתבקש לעשות: לסתום ולחכות. היה לי קטע כזה באחת ההופעות (פעם, מזמן, היו דברים כאלה): "הדבר היציב היחידי בעם היהודי, הוא כל הזמן לחכות. לחכות למשיח, לשלום, לקץ האפרטהייד, לרבין, לשיר ים-תיכוני אחד לא מביך, לגשם. אנחנו לא מדינה, אנחנו שיחה ממתינה. ואם היה ענף באולימפיאדה שנקרא 'חיכיון' היינו זוכים בו במדליית זהב".
אחרי החיסון הראשון, קיבלתי את כל תופעות הלוואי וגם כאלה שלא היו ברשימה, ועוד אמרו לי שזה טוב שכואב לי כי זה סימן שהחיסון עובד. גם לגנציסט, שלקה בחוסר תוכניות מתמשך, יש תופעות לוואי והחמורה שבהן היא סכנת הנוסטלגיה הדביקה. כשאין לך למה לחכות אתה מתנחם קצת עם מה שפעם היה. הרשתות החברתיות מוצפות בתמונות של שעת התהילה הרחוקה של כוכבים עתיקים שכבר שכחתי את שמם.
אני מתגעגע לימים שבהם לא היו רק בחירות אלא היה גם במי לבחור. יש מאה מפלגות, ואין לך אפילו דמות אחת של מנהיג הראוי להנהיג אותך או את עמך הנבחר
אני מתגעגע לילדים ולמשפחה, לאנשים לא ממוסכים, מתגעגע לפרצוף אנושי, כמו פעם, עם פה ואף. געגועיי לחוטם. אני מתגעגע למה שהיה כל כך מרכזי בחיי ככותב: מסעדות קטנות וברים חשוכים ואנונימיים, שבהם ישבתי בלילות עם פנקס ולפטופ, וכתבתי לא מעט ספרים וטורים. המלמול האנושי היה יותר ממוצרט בשבילי.
בגילי, אני מתגעגע לצעירותי, לא בגלל הביצועים, אלא משום שאין לי ספק שאם הייתי צעיר וחסון, הייתי גר בכיכר בלפור עם אשתי שושקה והילדים. אבל זה לא נעצר כאן, ואני מוצא את עצמי מתגעגע אחורה, לתום הנעורים, לילדות הירוקה שלי, לאמא שלי, ואני עוצר קצת לפני הגעגועים לסבתא שלי. אני מתגעגע לארץ הקטנה שהייתה לי, עד שהיא התנפצה והתפוצצה לי בפנים. וככל שהזמן חסר התוכניות עומד במקום ולא נוסע, אני גם מאוד מתגעגע ללא להתגעגע.
לפני עוד בחירות מעייפות, אני מתגעגע לימים שבהם לא היו רק בחירות אלא היה גם במי לבחור. יש מאה מפלגות, ואין לך אפילו דמות אחת של מנהיג הראוי להנהיג אותך או את עמך הנבחר. וזה לא שפעם היה פה שלטון מושלם, אלא שבימים רחוקים, אם היית מחפש היטב, היית אולי מוצא בין כל המושחתים והמתנשאים, מישהו הלוקה ביושר, ענווה וצניעות. וגם – כגנציסט נאמן, אני בטוח שאם כל הגנציסטים יצביעו לגנץ, הוא יזכה בניצחון סוחף, ובטקס ההשבעה שלו תופיע להקת "גנץ אנד רוזס".
אני לא מתגעגע להתקהלויות, לחיבוקים ולצ'פחות, ואפילו לא לפתיחת התרבות, אבל אני מאוד מתגעגע לפתיחה, לעולם, ולתרבות.
כגנציסט מובטל, אני נסחף גם לגעגועים בלי כתובת, או עם כתובת בדויה. כמו שלדעתי האהבה היא לעיתים קרובות געגועים למשהו שכנראה מעולם לא היה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
