יוסף זלמן קליינמן, אחד העדים האחרונים שנותרו ממשפט אייכמן, הלך היום (שלישי) לעולמו והוא בן 91. כשנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ בקיץ 1944 הוא היה בן פחות מ-14 - שם הוא עבר את הסלקציה ונעזר באחיו כדי לחמוק מאימת הנאצים והמוות. כשהעיד במשפט אייכמן ב-1961, קליינמן, אז בן 31, סיפק לעולם עדות מצמררת על האופן שבו פעלה מכונת המוות הנאצית.
קליינמן נולד בשנת 1930 בעיירה קטנה במזרח צ'כוסלובקיה, על גבול הונגריה. הצ'כים כינו את המקום ולקיסבלוש, ההונגרים קראו לו נודג'סייליש ואילו בקרב היהודים המקום כונה סייליש, והיה מפורסם מאוד באירופה של לפני השואה. בעיירה התגורר הרבי מספינקא, שבבית מדרשו התפללה משפחת קליינמן מדי שנה, בראש השנה. להוריו, מאיר וברניה-רחל מאיר הייתה חנות קטנה שאפשרה להם פרנסה בדוחק. בשנת 1928 נולד הבן הבכור, שלמה. שנתיים לאחר מכן נולד יוסף, ושלוש שנים לאחר מכן נולדה בת הזקונים טויבא (יונה).
במהלך השנים סיפר קליינמן כי בתחילת מלחמת העולם השנייה, היהודים במזרח צ'כוסלובקיה לא סבלו. כשההונגרים כבשו את אזור מגוריו, הם החילו חוקים שאסרו על יהודים להחזיק עסק ללא שותף גוי, אבל יחסית ליהודי פולין, למשל, היה מצבם שפיר באופן יחסי. עם זאת, הצעירים חויבו להתגייס לצבא ההונגרי, ובין המגויסים בעל-כורחם היה האח החורג, שמעון קליינמן, ואז אבדו עקבותיו.
בעת ששהה באושוויץ, הצליח קליינמן להסתנן יחד עם אחיו ועוד כמה ילדים לרכבת שבה נסעו יהודים למחנה עבודה, ובנו בונקרים למטוסים גרמניים. הוא חי במחנה העבודה עד תום המלחמה. כשהמחנה שוחרר הוא עלה ארצה ומאוחר יותר החל לפעול למען שימור זיכרון השואה על-ידי ליווי משלחות של בני נוער לפולין.
ב-2017 השיא משואה בטקס הזיכרון של מכון משואה ללימודי השואה שבתל יצחק, כאחד העדים האחרונים מהמשפט. בגיל 87 קליינמן לא שכח מאומה. הזיכרון נותר כשהיה, ואת ההרצאות שהעביר הוא הקפיד לחתום בפסוקים מתהילים קי"ח: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, יסור ייסרני יה, ולמוות לא נתנני".
בינואר השנה, לאחר חודשים שבהם לא יצא מביתו בשל מגפת הקורונה, הגיע קליינמן לקבל את מנת החיסון השנייה שלו נגד קורונה. מיד עם קבלתה סיפר כי הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות הוא לחבק את ילדיו ונכדיו. "אני מתגעגע גם לצאת מהבית", אמר. אשתו חיה סיפרה אז: "אנחנו מתגעגעים לא לחיות בפחד".
קליינמן אמר כי הפחד אחז בו בתקופה שבה השתוללה המגפה בישראל. "מאוד חששתי להידבק. אשתי שומרת עליי כל הזמן וגם הילדים והנכדים דואגים לי. שמחתי מאוד שהחיסונים הגיעו לארץ כי זה מביא תקווה שנוכל לחזור לשגרה. לא הלכתי בעיר כמעט שנה, אני מאוד מתגעגע לצאת מהבית. כואב לי שאני לא יכול ללכת ברחוב ושלא הלכתי לבקר את הנכדים בבית שלהם".
