עלוני השבת האחרונה היו מוצפים בקריאות נואשות לנפתלי בנט ולאיילת שקד לא להצטרף חלילה לקואליציית שמאל. מאמרי מערכת, פרסומות ממומנות (על ידי מי?), טורי דעה, רבנים והוגי דעות - כולם שותפים לחשש הנורא שמא מפלגת ימינה תחבור ליאיר לפיד ותקים ממשלת "שמאל" שתמיט חורבן על העם היושב בציון.
הקולות הללו מייצגים למרבה הצער ראייה צרה שעיוורת לכל מה שלא נכנס תחת המיתוג של "שמאל" ו"ימין". גם מי שנוטה לימין (כמוני למשל) צריך להבין שהאתגר העומד בפנינו משמעותי הרבה יותר מאשר שאלות של מדיניות ביטחון, מערכת המשפט או יחסי דת ומדינה. אנו מדברים פה על הבסיס היסודי ביותר לקיומנו כחברה – הסולידריות.
מה שימיט חורבן על מדינת ישראל אינו הקמת ממשלה שאיננה ממשלת ימין, אלא הקרע בין אוכלוסיות, אווירת התיעוב והפחד ההדדי, ואובדן אמון הציבור בהנהגה וביכולת לפעול במשותף כחברה. ארבע מערכות בחירות תוך שנתיים אמורות להספיק כדי להוריד את האסימון לכל מי שלא הבין זאת עד עכשיו.
יאמרו שאני תמים, שבפוליטיקה אין מקום לאמון, שאם ניתן אצבע יקחו את כל היד. אולי. אבל אני לא רואה שהגישה הזאת מביאה אותנו לשום מקום. לבחירות חמישיות תמיד אפשר יהיה לחזור
חברה שמאבדת את הסולידריות ואת האמון הבסיסי בין חבריה לא תוכל להמשיך לפעול יחד ועתידה להתפרק ולהתפורר. אנו מכירים את הקו השחור של הכנרת שירידת המים מתחתיו עלולה להפעיל תהליכים אקולוגיים של מליחות בלתי הפיכה. גם כאן יש קו שחור של אמון הציבור ביכולת הקיום המשותף. אם האמון יורד מתחת לרף מסוים - נוצר אפקט כדור שלג שהולך ומזין את עצמו: יותר ויותר אנשים פועלים מתוך ראייה אישית או קבוצתית צרה, אלה יוצרים הצדקה לאחרים לפעול גם הם מתוך ראייה צרה, וכך, בהיזון חוזר, אנו מידרדרים לקראת התפרקות. הקורונה סיפקה לנו כמה תצפיות כואבות על חברה משוסעת ומקוטבת ששוקעת באיבה ובשנאה ומתקשה להתמודד אפילו מול איום ברור ומוחשי.
יותר מדי שנים אנו צועדים להלמות תופי מלחמה בקצב של "שמאל, ימין, שמאל". כל צד מבקש לנצח את הצד השני ולהכניע אותו. הגיע הזמן לאפסן את תופי המלחמה ולהחליף את המקצב. הצורך האקוטי היום הוא בפיוס ובהשבת האמון הציבורי בהנהגה ולא בממשלה שתייצר שוב תחושה של משחק סכום אפס שבו יש "מנצחים" שלוקחים את כל הקופה ו"מנוצחים" ממורמרים ומושפלים.
ומה בעצם הפחד הגדול של אנשי הימין? נפתלי בנט ויאיר לפיד יכולים להקים קואליציה שתניח בצד לזמן מה את הנושאים השנויים במחלוקת ותתמקד במשותף ובמחבר. ממשלה כזו תוכל להתמקד בבריאות, בכלכלה, בחינוך, ברווחה ובתשתיות, במקום להתגושש סביב מוקדי המחלוקת בניסיון לעשות כותרות ולקושש קולות תוך העמקת השסעים.
ממשלה כזו תוכל להשיב את האמון של הציבור בהיתכנות של חיים יחד על בסיס משותף משמעותי. קואליציה כזו תוכל להזמין גם את המפלגות החרדיות, את הציונות הדתית ואפילו את הליכוד להצטרף אליה, אם אלה רק יהיו מוכנים להשלים עם כך שהם לא יצאו וכל תאוותם בידם.
ישנם דיבורים על ממשלה פריטטית, ולפיד הסכים אפילו שבנט יהיה ראשון ברוטציה. זו ממשלת השמאל האיומה מפניה מפחידים אותנו?
גרשון פרושאני לא משלה את עצמי. זה לא יהיה קל. יש סוגיות שמחייבות הכרעה ושלא תהיה הסכמה לגביהן. אבל המערכת הפוליטית הפגינה בשנים האחרונות יצירתיות מופלאה לצורך הגנה על אינטרסים אישיים ושימור מוקדי כוח. די בעשרה אחוזים מהיצירתיות הזו על מנת לגשר על האתגרים הצפויים.
חוסר ההכרעה העקבי שמלווה אותנו כבר שנתיים הוא הזדמנות לשבור את סכמת ה"שמאל-ימין". זו הזדמנות נדירה שרובצת לפתחם של ראשי המפלגות, ואני מקווה שהם ידעו להתעלות מעל למניפסטים השחוקים שעבר זמנם. זו ההזדמנות שלהם לכתוב היסטוריה חדשה של פוליטיקה אחרת.
יאמרו שאני תמים, יאמרו שבפוליטיקה אין מקום לאמון, יאמרו שאם ניתן אצבע יקחו את כל היד. אולי. אבל אני לא רואה שהגישה הזאת מביאה אותנו לשום מקום, אז שווה לנסות משהו אחר. לבחירות חמישיות תמיד אפשר יהיה לחזור מאוחר יותר.
- גרשון פרוש הוא מנהל פרויקטים, בעל תואר שני בלימודי דמוקרטיה וכותב בבמות חרדיות שונות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
