בחודשים האחרונים ביקרתי פעמים רבות במחלקת השיקום שבבית חולים שיבא בתל השומר, ופגשתי פצועים ובני משפחותיהם. בכל פעם יצאתי נפעם - רבים מהם לא הניחו לפציעות הקשות לפגוע ברוח הגדולה. הם היו נחושים לחזור ולחיות, לעשות כל שניתן כדי לסייע למאמץ המלחמתי, בכל דרך.
ולידם, כמעט תמיד, הורים ורעיה. כאלה שסועדים את ילדיהם, נוהגים בהם בעדינות משל היו תשמישי קדושה. ופעם בפעם, יוצאים ונכנסים ישראלים וישראליות טובים. מחבקים, אומרים מילה טובה, משאירים עוגה או ספר. ממשיכים לחדר הבא.
הפצועים הללו ישתקמו, יחזרו לחיות. חלקם יהיו מוגבלים, אחרים יצליחו להתגבר על הפציעה לגמרי. הם החליטו שלא לוותר, רק בגלל הרוח. אולם לא רק פצועים בגוף יש למלחמה הזו. אלפי בני נוער הפכו לפצועים בנפש. את הפציעה שלהם לא רואים, טרם נוצרה מחלקת שיקום שתאפשר להם לחזור לחיים, ההורים שלהם לא תמיד יודעים מה עבר עליהם, מה עובר עליהם.
חלקם היו חלק ממעגל הזוועות. אחרים נעקרו מבתיהם. רבים חוו שירות מילואים של אבא או אימא, קשיים כלכליים. הם חוו חברים שאבדו את היקר להם, הם היו חשופים לסרטוני זוועה
חלקם היו חלק ממעגל הזוועות. אחרים נעקרו מבתיהם. רבים חוו שירות מילואים של אבא או אמא, קשיים כלכליים. הם חוו חברים שאיבדו את היקר להם, הם היו חשופים לסרטוני זוועה.
הלילה הפך ליום.
הרחוב הפך לבית.
אצל חלק מהם, נפגעה הסמכות ההורית, הם הפכו אדונים לעצמם.
בית הספר לא הצליח לתת מענה לצרכים הרגשיים שלהם.
הנגיעה ב"אסור" הפכה למקום של מפלט, לרגע שבו הכאב הודחק.
הם מסתובבים, פצועים, פגועים, כואבים, ואין מזור לפגיעה.
וכמו בשעת חירום, מלאכי "עלם" הופיעו. בידיהם חוסמי עורקים ללב שותת, מכשירים למדידת לחץ פנימי, מכונות החייאה ואמצעי הנשמה. עובדי ומתנדבי "עלם" הפכו לכוח חירום לאומי התורם לצמצום הפגועות והפגועים, לכאלה שהושיטו יד ולב לשבורי לב.
היינו שם, בכל מקום. במרכזי המפונים השונים, במרכזי הערים, באזורי כינוס של בני נוער. היינו ברשתות החברתיות, איתרנו אותם, הצענו להם אוזן קשבת, שיחת נפש, צעד אחד קטן בדרך לשיקום.
היינו שם, בכל שעה.
ביום ובלילה, בימי חול, בשבתות ובימי מועד.
השתדלנו, אבל עוד לא עשינו די.
שנה חלפה, מענה החירום חייב להפוך לתוכנית לאומית כוללת. ראשית, תוכנית המשנה את ההגדרה המקובלת של נוער בסיכון. אנחנו צריכים לטפל בדור שלם שיש בו הכוח להפוך מדור של סיכון לדור של סיכוי. בעבר, התייחסנו לנוער בסיכון כנוער בקצה הרצף, איתרנו את בני הנוער על-פי מאפיינים ברורים כגון הופעה סדירה בבית הספר, דפוסי בילוי, התנהגויות סיכוניות, ועוד. אַל לנו לזנוח הגדרות אלה, חובה עלינו להוסיף את רוב בני הנוער שאינם עונים להגדרה הקלאסית, הם לא "נוער בסיכון" אבל הם נוער עם מצוקה, נוער שחווה משבר, נוער שכָּמֵהַּ לתיקון ולתקווה.
שנית, עלינו לשבור את המחיצה שבין בתי ספר למסגרות לא פורמליות. נדרשת מערכת חינוכית הוליסטית. בתי הספר צריכים למנות "מומחי שיקום" היודעים לאתר נערים ונערות הזקוקים לעזרה. עליהם להציע מדריכים היודעים לדבר בשפתם, זמינים ונגישים. כאלה שיוכלו להמתיק איתם סוד, לגלות פצע, לחפש ביחד רפואה.
בתי הספר חייבים להוסיף לצד חובת הלמידה את חובת התמיכה. אסור שנער ונערה יסתובבו בחצר בית הספר, יחברו לבני נוער אחרים, ויחד יחפשו מקלט בחומרים מפחיתי כאב, מטשטשי תודעה, ישקעו בכאב. בתי הספר צריכים להקנות לבני ובנות הנוער כנפיים שיסייעו להם להפוך את הימים הקשים לימים של חוסן ובניין. בתי הספר צריכים להיות מסוגלים להיות גם "מחלקות שיקום", שבהן כולנו נלמד ללכת, מחדש.
שלישית, אנחנו חייבים לשפר ולשכלל את יכולות האיתור שלנו. לדעת לאבחן, להפנות, לטפל, להתאים לכל נער ונערה את החבילה הטיפולית התואמת את כאביו. לשם כך עלינו לפעול בשלושה צירים מרכזיים: 1. להרחיב את כלי האיתור ברשתות החברתיות, לפתח כלים ייחודיים פורצי דרך שיאפשרו קשירת קשר עם בני נוער המאותתים על מצוקה, הקוראים לעזרה; 2. להרחיב את הנוכחות בשעות הלילה במרחבי הבילוי ובאזורי הסיכון; 3. וכמובן, לפתח מסגרות איתור בתוך בתי הספר.
זוהי משימה לאומית, היא מהווה את התשתית לעתידנו, לביטחון הלאומי שלנו. אי-אפשר להמשיך בתוכניות הקודמות, הן לא רלוונטיות לנוכח ההיקף והעומק של הצרכים
זוהי משימה לאומית, היא מהווה את התשתית לעתידנו, לביטחון הלאומי שלנו. אי-אפשר להמשיך בתוכניות הקודמות, הן לא רלוונטיות לנוכח ההיקף והעומק של הצרכים.
ומעל הכל, אנחנו חייבים להעמיק את התקווה, את האמון במדינה, את האמונה שיהיה טוב, שהאתגר הגדול לא מרפה את ידינו. אנחנו מגויסים, נכונים לכל קריאה, מחויבים למטרה הקדושה. אלה הילדים והילדות שלנו, אנחנו נעשה הכל כדי להבטיח להם עתיד אחר, נפעל לאיחוי השברים ולריפוי הפצעים.
הרב שי פירון הוא יו"ר עלם ונשיא תנועת "פנימה"
