נאום נשיא המדינה יצחק הרצוג, ביום ראשון
(צילום: לע"מ)
הקריאות של חבריי מהיחידה להצטרף למסע לירושלים עוררו אצלי דילמה מורכבת. לא פשוט לסרב למיטב חבריך מזה עשרות שנים, שיצאו לשלושה ימים בבוץ ובקור מתוך נאמנות לסנטימנט הציוני שלהם. קשה היה להסביר להם שאין מדובר בישיבה על הגדר, רגל פה ורגל שם, אלא שבכל הקשור לרפורמה המשפטית - אני חבר במחנה נוסף, שלישי, כזה הקורא את המציאות קצת אחרת, כזה שלדידו העולם אינו רק שחור ולבן.
בימים הקשים, יש שיגידו המטורפים, שעוברים עלינו הפכו התלבטות וספקות למנהג מגונה. המחמירים קוראים למתלבטים שותפים לפשע, זאת אף שיותר משליש מהציבור משווע לפשרה: מחד הוא מסרב לקבל את הטוטאליות של השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן ומאידך הוא רוצה לראות שינויים במערכת המשפט.
מתווה הפשרה שהציג הנשיא יצחק הרצוג ביום ראשון הקל מאוד על מחנה זה. צעדו האמיץ להתערב ולא להביט מן הצד, ודבריו הנכוחים, גרמו לי - ואני מניח לרבים אחרים - התרגשות עצומה. לא רק בשל התוכן הכן והרעד שאחז בו, אלא בעיקר משום שהקשבנו לדבריו של מנהיג הרואה את גודל השעה ומבין מה עומד לפתחנו. צריך להיות קהה לב על מנת להישאר אדיש וציני. אני לא זוכר נאום מכונן שכזה מפי מנהיג ישראלי מזה זמן רב.
התגובות המיידיות של פוליטיקאים משני צדי המתרס, ובעיקר מחברי הקואליציה, הבהירו שהם נעולים במרתפי הכנסת ובמשרדיהם הממוזגים ומנותקים מרחשי הלב של הציבור. במידה מסוימת, להבדיל וכו', הם מזכירים את הגנרלים שישבו ספונים בבור החמ"ל במלחמת לבנון השנייה, מנותקים מדופק המלחמה.
צריך להבין ולקבל שמתנהלת פה מחלוקת אמיתית ועמוקה, מעבר לסתם חוסר נכונות לקבל את תוצאות הבחירות. ניצחון סוחף של כל צד לא יועיל לשיקום החברה. הרטוריקה האלימה, ההתבטאות של רון חולדאי על שפיכות דמים וההתעקשות להמשיך בחקיקה ולהתחשבן על העבר (דקות אחרי נאום הנשיא אמר ח"כ משה גפני "היכן הייתם 70 שנה") משקפות תרבות של שנאה, נקמה והתחשבנות.
הצעת הפשרה אמורה להתיר את הספקות ולהניח מצע תרבותי חברתי לרוב החברה הישראלית תוך השארת החלקים המיליטנטיים בשוליים. חשיבותה גם לטווח הארוך: היא מייצרת אטמוספרה נקייה ומתווה לוויכוחים הבאים שבדרך, כמו יחסי דת ומדינה, הסכמי שלום ועוד. האתגר של המחנה השלישי, "הפשרנים", הוא להמשיך את המומנטום שהניע נאום הרצוג.
מוטי שקלארלצערנו קולות חשובים נאלמו דום. הנעלם הגדול הוא קולה של הציונית הדתית האותנטית (הציבור, לא המפלגה). הגיע זמן היקיצה שלה, לחזור לתפקידה המסורתי ולשקם את הגשר העומד בפני קריסה בין החלקים של החברה. תנועה שחרטה על דגלה שקלול בין ערכים, וראתה את הפשרה כערך לטובת שלמות החברה, התאדתה לנו. היכן רבני צהר שעשו עד כה דברים נפלאים בנושאים רגישים כמו נישואים, כשרות וגיור? מדוע הניסיון לגשר בתחום הגיור פחות חשוב מלהירתם לאתגר שהעמיד לפנינו הנשיא? מדוע נעלמו אנשי ההגות היודעים לצטט בעל פה את המסה החשובה של הרב קוק על חשיבות קיום המחנה הליברלי לצד המחנה הלאומי והדתי כשווים מול שווים? על זה כבר נאמר, אם לא עכשיו אימתי.
נפתח כאן חלון הזדמנויות לייצר מחנה גדול המפנה עורף לעולם יהיר של כוחניות ודורש את טובת כולנו. זה הזמן לדפוק על השולחן של הממשלה ולדרוש להקפיא את החקיקה ולקבל את הפשרה גם אם הצדדים האחרים לא נענים לכך. חוסר ההיענות מחייב לייצר תנועת מחאה חדשה תחת הכותרת "כן לפשרת הנשיא".
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
