הדי הפיצוצים של רימוני ההלם לא הפריעו לשיחה. מדי פעם הסטנו מבט לוודא שהם לא נזרקים לעברנו והמשכנו לדבר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יש כאן חומת בטון גבוהה שמעברה מזדקרים רבי הקומות של מחנה הפליטים שועפאט וכ-100 מטר מהמחסום מתחלף הבטון בגדר רגילה, כך שסורגי ברזל חצצו בינינו כשדיברנו. יכולנו לעבור דרך שער חד-כיווני שסובב על צירו. הבחורים מעבר לגדר אמרו שלהיכנס זה קל אבל היציאה כרוכה בתור מורט עצבים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אנשים עמדו פה ארבע שעות כדי לצאת לעבודה", אמר מוחמד חשאן, "אבל בטח לכם ייתנו לעקוף את התור בלי לחכות, יהודים לא עומדים במחסום". לרגע התלבטנו, אבל תכף התעשתנו. לא נעים להגיע למחסום ולעקוף את התור רק בזכות העובדה שאתה יהודי. העדפנו להישאר מעבר לגדר.
10 צפייה בגלריה
''ילד שעובר במחסום בדרך לביה''ס, איך הוא מרגיש?''. עימותים במחנה הפליטים שועפאט
(צילום: AFP)
זה אזור רווי מצלמות אבטחה של הצבא והמשטרה. תיעוד הפיגוע בערב מוצאי שבת האחרון במחסום שועפאט מצמית. למי אין ילדים בצבא או שיהיו או שהיו. רגעי אימה כמו שנקלטו כאן הם הפחד הכי גדול של כל הורה.
הנה רכב לבן עוצר בסמוך לקבוצת חיילים ומאבטחים. הנוסע שליד הנהג יוצא ממנו, מקיף את הרכב מאחור, מתקרב לחיילים ושולף מכיסו אקדח. ההפתעה מוחלטת. מטווח של מטר הוא יורה שוב ושוב, שמונה כדורים בסך הכול.
שניים מתוך קבוצת החיילים נופלים, היתר מנסים לתפוס מחסה, מתרחקים מהמקום. הלוחמת נועה לזר נהרגה מהירי, המאבטח דוד מורל נפצע קשה מאוד. כל האירוע נמשך שניות ספורות. בסוף הירי המחבל רץ חזרה פנימה לכיוון מחנה הפליטים ונבלע בחשיכה.
מאז השב"כ, הימ"מ וכל משמר הגבול מחפשים אחר הרוצח. כתר הוטל על המחנה. בעקבות הכתר פרצו מהומות בכל שכונות מזרח ירושלים. המחבל עודאי תמימי, צעיר בן 22, הוא תושב מחנה הפליטים שועפאט.
תמימי מוכר במחנה כעבריין סמים ונשק. סוחר קטן, אחד מיני רבים כאן. בשב"כ מעריכים כי הוא מסתתר במחנה וכדי להגיע אליו נסגר המחסום למעבר כלי רכב עד להודעה חדשה והוקשחו הבדיקות הביטחוניות לעוברים רגלית: הצגת תעודות זהות ובדיקה במחשב של כל אחד ואחת וחיפוש גופני מדוקדק. עם שתיים או שלוש עמדות בידוק מאוישות, תלוי במשמרות, אין פלא שהתור במחסום מייאש.
"כבר ארבעה ימים מאז שהענישו את כולנו", אומר חשאן וחברו מוסטפא ביאע מחדד, "מתייחסים אלינו כמו אל חיות. כולנו עם תעודות כחולות של ישראל, עובדים בירושלים, בתל-אביב, בכל הארץ. אחד פה עשה מה שעשה ומענישים עשרות אלפים, יותר ממאה אלף".
הגעתם לכאן כדי לצאת לעבודה היום?
"לא", ענה חשאן נחרצות, "באנו לקרוא לאנשים לא לצאת. או שנצא רגיל או שלא נצא בכלל. רוצים לחפש אחרי מי שירה במחסום, תחפשו. אבל אתם לא חכמים. מחפשים איש רע אחד ובדרך הופכים את כולנו לרעים. אנחנו מוכנים לשבת בבית גם חודשיים, העיקר לא להוריד מכנסיים ולא להראות תעודות זהות. בינתיים תסדרו בלעדינו".
בתוך גל הפיגועים ששוטף את השטחים, הפיגוע במחסום שועפאט הוא עוד אירוע ביומן המבצעים. אירוע שנגמר רע מאוד, במוות של לוחמת ופציעה קשה של אזרח, מאבטח בחברה פרטית הפועלת במקום מטעם משרד הביטחון.
למרות שמדובר באזור השוכן במזרח ירושלים, מעבר לקו הירוק ‑ השטח נמצא בריבונות ישראלית מלאה הפועל במציאות ייחודית, מעין פטנט ישראלי. זה אזור שאין כמותו בשום מקום אחר בארץ, אולי בעולם כולו. ארבע שכונות, ראס ח'מיס, ראס שחאדה, דחיית א-סלאם והגדולה שביניהן, מחנה הפליטים שועפאט, הושארו מחוץ לגדר ונותרו בשטח השיפוט המוניציפלי של ירושלים. תושבי ישראל עם תעודת זהות כחולה, שחומה גבוהה מנתקת אותם מישראל.
10 צפייה בגלריה
בלי משטרה, בלי עירייה ובלי ריבון. החומה המפרידה בין מחנה הפליטים שועפאט למדינת ישראל
(צילום: AFP)
פחות מחמש דקות נסיעה מהמרכז המסחרי בגבעה הצרפתית, ואתה בעולם אחר. בלי משטרה, בלי עירייה, בלי שום ריבון. אקס טריטוריה מוזנחת ומופקרת שמתנהלת בכאוס של ריק שלטוני. יש פה יער עבות של בנייני 12 ו-14 קומות שנבנו צמוד זה לזה בלי שום היתר מהעירייה או פיקוח של מהנדס, בלי חיבור לתשתיות ביוב ומים, הכול פיראטי.
למשטרה אסור לפעול מעבר לחומה, למרות שמדובר בשכונות ששייכות לעיריית ירושלים ונמצאות בשליטה ישראלית מלאה. במחנה הפליטים שועפאט כבר לא זוכרים מתי ראו שם ניידת סיור כחולה רגילה. רק משמר הגבול נכנסים לשם ובכוח משימתי גדול ורק ברכבים ממוגנים. כל כניסה כזו נתקלת בהפרות סדר גדולות, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה מהגגות והצבת מחסומים וצמיגים בוערים ברחובות.
מי רוצה לחיות במקום בו שולטים סוחרי סמים ונשק והביוב זורם חופשי והזבל נערם בכל קרן רחוב? נאדר ביאע, 47, יליד המחנה ואב לשבעה ילדים, עזב את שועפאט לפני שנה. "שכרתי דירה לא גדולה ברמלה", הוא אומר, "זה עולה המון כסף, 3,500 שקל לא כולל חשבונות, אבל שווה כל שקל".
הוא עמד מחוץ למחסום, חזר מביקור אצל הוריו המבוגרים. "לקח לי כמעט שלוש שעות לצאת. יש לי שם אחים, אחיות, דודים, דודות, משפחה של 78 איש. כולם סגורים מאז הפיגוע במחסום. בדרך החוצה, בתור, ראיתי זקן שהיה לו תור לדיאליזה בהר הצופים בשמונה בבוקר והוא יצא רק בעשר וחצי. המצב שם בפנים רע מאוד מאז שעשו את החומה ואת המחסום הזה. זו מדגרה של גניבות, סמים, קטטות אלימות, נשק, מה שאתם רוצים. אי-אפשר לחיות שם, כל מי שיכול עוזב".
אתה מכיר הרבה שעזבו?
"המון. אני עובד בתור שכיר בחברת שיווק של ירקות ומרוויח בסדר. כמוני יש לא מעט. עברו לאבו גוש, לעין נקובא, עין רפא, לרמלה, ללוד, לכל מקום. שם זה אזור נטוש", אמר והצביע מעבר לחומה, "ילדים בני 14 מסתובבים שם עם נשק, כל יום יש יריות ובלגן".
זהו מחנה הפליטים היחיד הנמצא בשטח מדינת ישראל. הוא אוכלס ב-1966 בפליטי הכפרים שנחרבו ב-48' באזור שער הגיא, שעד אז גרו במחנה פליטים בתוך העיר העתיקה בשטח הרובע היהודי. מערכת החינוך בו מנוהלת על ידי סוכנות האו"ם לפליטים, אונר"א, על פינוי הזבל אחראית עיריית ירושלים. בפועל הזבל נערם ונזרק בוואדיות, שם הוא נשרף.
איש אינו יודע בדיוק כמה תושבים חיים מעבר לחומה, בארבע השכונות שנשכחו שם. אביב טטרסקי, איש עמותת "עיר עמים" לשוויון זכויות בירושלים, אומר שישנן רק הערכות. "חברת הגיחון עשתה חישוב לפי צריכת המים, העירייה לפי כמויות הזבל. אל תנסו לברר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אין להם מושג. לפי הנתונים שלהם מדובר ב-20 אלף איש בלבד. אבל לפי אומדנים מ-2016 על סמך המים והזבל מדובר בכ-70 אלף איש.
"הם צמודים לענתא שנמצאת בשטח הרשות הפלסטינית, אבל הם בעצם ישראלים שהופרדו מישראל על ידי חומה. תחשוב שהיו שמים שכונה שהייתה מפרידה בין שכונת התקווה בתל-אביב למרכז העיר. זה אותו הדבר. כל יום אלפי ילדים עוברים במחסום הזה כדי להגיע לבתי הספר שלהם בעיר, אלפי עובדים יוצאים משם לבתי החולים בעיר, מנהלי מחלקות, מנתחים, אחיות, אנשי מנהלה, עובדים בעיריית ירושלים.
"בכל השכונות במזרח העיר ישנה הזנחה מצד העירייה והמדינה אבל שם, מעבר לחומה, זו הזנחה על סטרואידים. משהו בלתי נתפס. ב-2014 קרסה שם מערכת המים ו-70 אלף נותרו בלי מים. העירייה לא הייתה מוכנה לטפל בבעיה. שבועות הם היו בלי מים, שתו מעוקבים וג'ריקנים, עד שבג"ץ התערב והורה לעירייה לתקן את הבעיה.
"לא רק העירייה לא נכנסת לשם. התושבים מתחננים למשטרה וביקשו שייתנו למשטרה הפלסטינית שתטפל שם בפשיעה, אבל ישראל לא מסכימה. הם חיים בלי אבא ובלי אמא".
10 צפייה בגלריה
לוחמי מג"ב במחנה הפליטים. נכנסים לשם בכוח משימתי גדול ורק ברכבים ממוגנים
(צילום: AFP)
תנ"צ בדימוס אמיתי לוי , היה מפקד עוטף ירושלים במג"ב ומכיר את מחנה שועפאט מצוין עוד מימיו כמפקד מחלקה. "הגעתי לשם באמצע שנות ה-80. אז גרו שם כ-3,000 איש בבתים חד-קומתיים. קראנו למקום הזה תחנת הסמים של ירושלים. כל ירושלמי שרצה לקנות סמים נסע לשם. גם בלי החומה זו הייתה אוטונומיה נפרדת, הבילוש והימ"ר פעלו שם לעיתים רחוקות.
"עם השנים המקום הזה גדל והפך למפלצת של רבי קומות וחוסר משילות. לכו תבנו אתם פרגולה על הגג אצלכם בבית בלי רישיון. אם תוך שבוע אתם לא חוטפים כתב אישום מהעירייה וצו הריסה אל תקראו לי אמיתי. אבל לשם אף אחד לא מגיע להפסיק בנייה".
סגן ראש העירייה, אריה קינג: "100 מטר מהמחסום ראיתי שלושה צעירים רוכבים על האופנוע הגנוב שלי בלי קסדה, כמו בהודו. סגרנו עליהם והתקשרנו למשטרה. אמרו לי 'תצא עכשיו, החיים שלך בסכנה'"
עד כמה משטרת ישראל לא נוכחת במחנה הפליטים שועפאט אפשר ללמוד מהסיפור של סגן ראש עיריית ירושלים, אריה קינג. לפני ארבע שנים נגנב הקטנוע שלו ממרכז העיר והאותות של האיתוראן הראו שהוא בתוך מחנה הפליטים. "אספתי כמה חברים ונסעתי לשם ובדרך התקשרתי למשטרה", הוא מספר, "אמרו לי 'אנחנו לא נכנסים לשם'. יש לי הכול מוקלט, את כל השיחות עם מוקד 100. במחסום אמרו לנו 'אם תיכנסו, נעצור אתכם'. וזה בכלל שטח ירושלים.
"100 מטר מהמחסום ראיתי שלושה צעירים רוכבים עליו בלי קסדה כמו בהודו. נתתי גז והם ברחו לתוך מאפייה וסגרנו עליהם והחזקנו אותם שם, והתקשרנו עוד פעם למשטרה. אמרו לי 'תצא עכשיו החוצה, החיים שלך בסכנה, אסור לך להיות שם'. בחזור נעצרתי בחשד לשיבוש הליכי חקירה".
ראש העיר ירושלים, משה ליאון, מפנה אצבע מאשימה לממשלה. "השכונות האלו לצערי הרב", הוא אומר, "הוזנחו ועדיין מוזנחות על ידי ממשלות ישראל מאז 1967 ועד עכשיו".
גם לעירייה יש חלק בהזנחה.
"אני לא מסיר אחריות אבל תשתיות של חינוך, בריאות, של כבישים, ביוב, הן באחריות ממשלה. וגדר ההפרדה היא קו פרשת המים. מאז שהוקמה, המצב הידרדר עוד יותר. כל הגורמים אמרו לעצמם 'שמו גדר ואולי יום אחד זה יעבור לאחריות הפלסטינים אז למה להשקיע שם'. בפועל זה נשאר בשטח מדינת ישראל ובאחריות העירייה.
"עיריית ירושלים קנתה שם קרקע להקמת מתחם בתי ספר עם 130 כיתות. זה פרויקט בבנייה. אנחנו רוצים לבנות שם מגרשי קט רגל לצעירים באזור המחסום בתיאום עם ועד התושבים. מערכת הביטחון היא זו שעוצרת בעדי. צריך לדאוג לצעירים שם למגרשים, שבמקום שיעסקו בפשע ואלימות שיהיה להם איפה לשחק, אבל לצערי העירייה לא לבד בסיפור הזה. גם אכיפת בנייה הייתי רוצה לעשות שם יותר, אבל כל כניסה של פקחים הופכת למבצע צבאי עם חטיבה שלמה".
10 צפייה בגלריה
ראש עיריית ירושלים משה ליאון. מפנה אצבע מאשימה כלפי ממשלות ישראל
(צילום: קובי קואנקס)
מפקד העוטף לשעבר לוי, לא מקבל את האצבע המאשימה של ליאון. "האוטונומיה הזו לא התפתחה יש מאין. המשטרה ומג"ב הם לא הפתרון. איפה הייתה עיריית ירושלים כשהתחילה הבנייה הפרועה שם? למה לא הלכו לאכוף כשזה עוד היה קטן? בנו שם רבי קומות בלי לשים כמעט ברזל. ברעידה הכי קטנה הכול שם יקרוס.
"ואיפה רשות האוכלוסין הייתה כשאלפי פלסטינים ופלסטיניות מהגדה עברו לגור שם בתקווה להשתקע ולקבל יום אחד תעודה כחולה? העיקר שבנתב"ג מקפידים על כל אוקראינית מסכנה שמגיעה מהמלחמה לארץ בלי ויזה. במחנה הפליטים שועפאט לא הקפידו על כלום. אלפים רבים מהגדה עברו לגור שם בשביל התעודה הכחולה".
לא רק תושבי מחנה הפליטים סובלים מההזנחה וחוסר המשילות. תושבי פסגת זאב מזרח, ברחובות אליהו מרידור, חיים גבריהו ויואל פרידר, גרים ממש מול המחנה. רק ערוץ נחל אל חלף, המתחתר לנחל זמרי, מפריד ביניהם.
בחג סוכות בשנה שעברה מצאו בני משפחת סליי מרחוב חיים גבריהו קליע על סכך הסוכה. המרפסת שלהם משקיפה אל צידו הצפוני של המחנה. חומת הבטון הגבוהה וכביש פטרולים מפריד בין השכונה לוואדי מתחת. הבנייה הבלתי מבוקרת, ערימות הפסולת והעשן שעולה מהן, כל אלו הם הנוף של משפחת סליי ושכניהם. אחד מילדי המשפחה, אריה בן ה-19, אומר שכל ילדותו לוותה בירי בלתי פוסק מכיוון המחנה.
"מוצאים פה קליעים גם ברחובות", הוא אומר, "הם יורים בלי הבחנה באוטומט, בדרך כלל בחתונות. הירי הזה גורם לחיות בוואדי לחרדה גדולה. יש למטה צבאים, שועלים, דורבנים, המון ציפורי שיר כמו ירגזים, נקרים, עפרוני מצויץ, והירי הבלתי פוסק בלילות פשוט מבהיל אותם. חיות מבוהלות לא מתרבות. הן נמצאות במצב של הישרדות.
"קורה גם שצעירים מביאים סולם גבוה לחומה, מטפסים עליה, יושבים רגל פה, רגל שם, וזורקים סמרטוט בוער ספוג בדלק על הצמחייה בוואדי. בקיץ שעבר האש נעצרה ממש פה על השביל", אמר והצביע מתחת למרפסת, "עשרה מטר מאיתנו".
10 צפייה בגלריה
''עם השנים המקום הזה גדל והפך למפלצת של חוסר משילות''. מהומות במחנה הפליטים
(צילום: AFP)
כל אלו הובילו את חיים סילברשטיין, פעיל התיישבות במזרח ירושלים ויו"ר "אם אשכחך", ארגון הסברה ודיפלומטיה ציבורית ימני, לקרוא למשרד הפנים להקים במחנה הפליטים רשות מוניציפלית חדשה. "ממילא אין שם אכיפה. אם בשכונות מזרח ירושלים יש 50-30 אחוז בנייה לא חוקית מסך כל הבנייה, אז בשכונות שמעבר לגדר מדובר במאה אחוז. בכל מזרח העיר יש שבעה פקחי בנייה לעומת 49 במערב העיר. וזו לא רק בעיה של משילות אלא גם בעיה דמוגרפית. כבר היום 40 אחוז מתושבי ירושלים הם ערבים. לפי התחזית תוך עשור הם כבר יהיו 50 אחוז. 40 אחוז ערביי ירושלים גרים מעבר לגדר, בשכונות העוטף.
"אני ממליץ לנתק את השכונות הללו מעיריית ירושלים, ולהקים רשות מוניציפלית נפרדת עם ראש עיר ערבי כמו אום אל פחם למשל או אבו גוש. זה ייתן פתרון לבעיה הדמוגרפית בירושלים וגם יאפשר להם לנהל את ענייניהם בעצמם".
מאז הפיגוע של תמימי במחסום, כוחות משמר הגבול נכנסים למחנה כמה פעמים ביום. הם מלווים צוותים של שב"כ שנכנסים לתחקר ולחפש אחריו, ומיד בכניסה נתקלים בהפרות סדר הכוללות זריקת מכל הבא ליד.
כשבאנו למחסום ביום שלישי באחת עשרה בבוקר, התחילו להתגודד צעירים בכביש המוביל מהמחנה למחסום ולוחמים של מג"ב ניסו להרחיקם ברימוני הלם. נאדר ביאע, שעבר לרמלה, סיפר שזקנה בת 85 נפטרה בביתה בגלל שנגמר לה החמצן בבלון והבן שלה נתקע במחסום ולא הגיע בזמן עם בלון החמצן החדש. "זה לא חיים שם", אמר, "תראה, כמו גן חיות סגרו אותם".
בנאדם מהמחנה פליטים עשה פיגוע במחסום, הרג חיילת ופצע קשה מאבטח, הצבא מחפש אחריו. ברגע שיתפסו אותו יפתחו מחדש.
"וואלק אני יודע שגרים פה מעל 100 אלף איש. בשביל בנאדם אחד אתה סוגר את כולם? עשו פה מחסום לא חוקי. זה לא גבול ולא בטיח. שמו גדר ועשו שער. קרוב ל-5,000 אלף ילדים יוצאים מפה כל יום לבתי ספר במזרח ירושלים. ילד שעובר ככה במחסום בכל בוקר איך הוא מרגיש? איך תחנך ילד לאהוב את כל בני האדם, יהודים, ערבים, ישראלים, שכולם שווים אחד לשני, ויש לו מחסום כזה לעבור בכל יום כשהוא הולך לבית הספר וכשהוא חוזר.
"בגלל זה עברתי לרמלה. שם אין מחסומים. הבן הגדול שלי חאדר חי כבר שש שנים באוקראינה, לומד רפואה בחרקיב. הוא אומר לי 'אבא תמכור את כל הרכוש שלנו ותבוא לפה עם אמא וכל המשפחה, מה אתם צריכים לחיות ככה, זה לא חיים'. אמרתי לו 'אבל אצלכם יש מלחמה, יורים טילים, אנשים נהרגים', והוא צחק וענה 'לפחות פה לא תצטרכו לעמוד במחסומים'".
