על דבר אחד אין ויכוח. יריב לוין הוא המנצח הגדול. הסיכויים להעברת הרפורמה הבעייתית רק גדלו. אפשר לטעון אלף ואחת פעמים שהשיקול הזה לא צריך לעמוד לנגד עיניהם של השופטים. אבל בכישרון רב הם הבקיעו אתמול גול עצמי. הבעיה איננה בפסיקה. היא ראויה. גם מתנגדי האקטיביזם יתקשו לעמוד מול נימוקי השופטים. ועדיין, בהתחשב בהשלכות הפסיקה שפורסמה אתמול, ישראל עשתה אתמול עוד צעד קטן לכאוס חוקתי.
במישור הציבורי, המינוי של אריה דרעי לשר היה מלכתחילה בלתי סביר. הנימוקים ידועים. אדם שהורשע פעמיים, פעם בשוחד, ורק לפני שנה בעבירות מס, לא אמור לכהן כשר וגם לא כחבר כנסת. אין שום צורך בשום חוק כדי להבין את הדבר הזה. יש צורך בהגינות. יש צורך בשכל ישר. יש צורך בנורמות התנהגות גם ללא חקיקה. הציבור דווקא מבין את זה, לפי מה שעולה מסקר שפורסם לפני פחות משבועיים. 65% מהנשאלים התנגדו למינוי דרעי לשר. גם בקרב מצביעי גוש נתניהו, לפי הסקר, היה רוב של 43% שהתנגד למינוי, לעומת 42% שתמכו.
ולמרות זאת, החלטת בג"ץ מעוררת סערה. הרי מרגע שהמילה "סבירות" מופיעה בפסק הדין, העצבים הרגישים מתעוררים. שבעה שופטים השתמשו בעילת הסבירות לצורך פסילת המינוי.
לוּ הפסיקה הייתה עומדת על עילת הסבירות בלבד – היה אפשר לטעון ששיקול דעתם של בוחרי ש"ס וראש הממשלה היה צריך להכריע. אלא שמדובר גם בעילה נוספת. לקראת מתן פסק הדין בעניין עבירות מס הודיע דרעי על פרישה מהחיים הפוליטיים, גם כדי לאפשר עסקת טיעון, גם פסק דין מקל, וגם כדי להימנע מהצורך בהכרזה על קלון. בפסק הדין ציין השופט: "כל החושש מן הנאשם ומפגיעתו בקופה הציבורית... יוכל למצוא מנוח לחשש זה ולומר בוודאות כי הנאשם לא ייגע עוד בצורכי ציבור וזאת בשל התרחקותו מהזירה הציבורית".
לוּ הפסיקה הייתה עומדת על עילת הסבירות בלבד – היה אפשר לטעון ששיקול דעתם של בוחרי ש"ס וראש הממשלה היה צריך להכריע
יום לאחר הפסיקה הודיע דרעי שהוא חוזר לחיים הפוליטיים. מדובר בהונאה ברמה הציבורית, ובעילת "השתק" ברמה המשפטית, שגם בגינה התקבלה אתמול הפסיקה. המשמעות היא שגם ביטול עילת הסבירות בחקיקה לא יועיל לדרעי. בעניין הזה אין מחלוקת בין שופטים שמרנים לאקטיביסטים.
הנימוקים המשפטיים, שאסור חלילה לזלזל בהם, לא משפיעים על המחאה, שכבר החלה אתמול. משום שקשה להפריד בין הפסיקה בעניין דרעי לבין פסיקות אחרות בעניין פסילת אנשי ציבור. הרי בג"ץ יודע לנקוט בגמישות מדהימה, שיש לה ריח פוליטי. ולא תמיד הוא נעים. כאשר היה חוק מפורש, ואין מפורש ממנו, שחייב את פסילתו של עזמי בשארה מריצה לכנסת – ביהמ"ש העליון עשה שמיניות באוויר, רמס את החוק, והעניק הכשר לריצה לכנסת. וכאשר יש נימוקים ראויים, אבל קצת פחות חזקים, בעניינו של דרעי, או אז מצאו עשרה מתוך 11 שופטים את הנימוקים כדי לפסול את המינוי. נקודתית הם צודקים. מדובר בפסק דין מנומק. אבל הוא לא מבטל את תחושת האיפה ואיפה. עכשיו טוענים בימין, שלוּ היה מדובר בממשלת מרכז־שמאל, השופטים היו מוצאים דרך להכשיר את המינוי. הלוואי שאפשר היה לבטל את הטענה הזאת על הסף.
במסגרת הדיון הציבורי הרחב, צריך להזכיר דבר נוסף. זה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שתחת חסותו הוגש כתב אישום, שאמר בקולו שלו: "תיק דרעי בא אליי כתיק שחיתות מאוד חמור ... מהתיק הזה לא נולד אפילו עכברון". אז אפשר לנופף בעבירות המס. אבל לפי דברי היועץ עצמו, ברגע של אמת, לא היה שם עכברון, וייתכן, בהחלט ייתכן, שגם לא קלון. ולכן, לוּ רק היו השופטים רוצים, אז במקום לדבר על "השתק" ועל "סבירות", הם היו מצטרפים דווקא לעמדתו של השופט יוסף אלרון, שנותר בעמדת יחיד. אלרון קבע שסוגיית הקלון עדיין לא הוכרעה, והיא צריכה לחזור, לפי דין, לשופט המכהן כיו"ר ועדת הבחירות.
בעקבות החלטות שיפוטיות בתחום הציבורי, אנחנו טוענים פה ושם שמדובר אולי בהחלטות צודקות, אבל לא חכמות. המשפט קשור לפוליטיקה, והפוליטיקה למשפט. אנחנו בעיצומה של מחלוקת ציבורית בתחום משפט ושלטון – אולי המחלוקת החמורה ביותר בתולדות המדינה. יש צורך ברפורמה. יש על כך הסכמה רחבה. אבל לא לרפורמה שהציג לוין ככתבה וכלשונה, משום שמדובר במחטף חוקתי, שכולל פגיעה בדמוקרטיה. וזו בדיוק הבעיה. למתנגדי הרפורמה אין סיבה למסיבה בעקבות הפסיקה. משום שהרפורמה קיבלה אתמול רוח גבית. יריב לוין יכול להיות מרוצה מהפסיקה. אפילו מרוצה מאוד.
