הנה היא באה. אי שם, באופק. אני מביט בה. מתקדמת על 50 קמ"ש, אולי פחות. כמו חללית כזאת, לבנה, יד ראשונה. אבל אז, כשמתקרבת, ולאט מאיטה, היא פתאום נראית לי מקרטעת. שחוקה. כואב לה בחשמל למעלה. בתחנות. כואב לה במדינה שמתחת למסילה.
לא פלא. רק יצאה מהמפעל, עוד לא סיימה הרצה, וכבר העמסנו עליה: מאבק ימין ושמאל, והתנגדות מוחי המהפכה, ומלחמות דת, וקרבות על שעות ההפעלה, וסכסוכי אגו וקרדיטים, וחרם של ראש העיר הגדולה. וזה עוד לפני הציפיות: שתציל אותנו, שתגאל את המטרופולין, שתמזג בין הערים, שתהפוך אותנו לקצת יותר מחוברים.
ומפה לשם, תחת שמש בוערת של עידן תחבורתי חדש, אתה עומד לרגע מול הקרון שנעצר על שפת התחנה. זו שמודבק עליה השלט "מחריב ישראל" עם תמונת נתניהו. ואז כשהדלתות נפערות, ועושים צעד פנימה, ומסתכלים סביב, השמחה קצת מהולה. עכשיו באים? אתה רוצה להתפרץ. כמה חיכינו. איחרת, באיזה עשור או חמישים שנה.
זמזום סגירת הדלת נשמע. זו שעת בוקר בתחנה הדרומית ביותר בבת ים, תחנת קוממיות. הרכבת הקלה כמעט ריקה, ובכל זאת היא מוחה זיעה לפני שיוצאת לדרכה. מרוב שהעמסנו צרות קיבלנו רכבת משא. ועכשיו, נראה אותה סוחבת מדינה.
מסע בין ערים ומחלוקות
בכל זאת תתחדשו. ישראל עשתה הבוקר צעד היסטורי. זה לקח טיפונת, נכון. אבל זה לא שמיהרנו או משהו. לאן יש לנו ללכת. בכל מקרה, הרכבת עכשיו יוצאת, ואני עליה. זה הולך להיות מסע לאורך מרבית הקו האדום, ואז בדרך חזור, כשחצי מהדרך מתחת לאדמה.
מסע שמדלג בין בת ים, הנקודה הדרומית, לבין מדינת תל אביב החילונית, לבין בני ברק החרדית. מסע בין ערים, בין תיוגים, בין מחלוקות, בין כאבים. כשבין לבין עולים ויורדים פרצופים נרגשים.
הדרך הקשה של הרכבת הקלה | נוסעים בזמן
( כתבת: מיכל מנור בימוי: אסף קוזין צילום: חגי דקל עריכה: גיא פוקס)
הנה פה למשל, במושב האחרון, אייל ניר, בן 60, מתל אביב, לא מפסיק לפנק בפלאשים. את כל הזיכרון של הנייד גמר על האתרים של בת ים, כאילו הוא איזה תייר באוטובוס קומתיים. "אני מתרגש", הוא אומר, "זה יום מיוחד אחרי הרבה שנים של דחיות. עוד מהתקופה של ראש העירייה רוני מילוא שמעתי הבטחות. ובינתיים נהיה סיוט. כל גוש דן סתום. רכב קשה להחזיק בתל אביב. קורקינט בגיל שלי בלתי אפשרי. זה נראה לי הפתרון היחיד".
עוד מעט, כשנעבור ליד תחנת עצמאות בבת ים, אייל יאמר שנכנסנו לעידן חדש של עצמאות תחבורתית. רק חבל על שיקולים פוליטיים ודתיים. "בשבתות וחגים רכבת של מיליארדים תהיה מושבתת, למרות שבבני ברק התחנות מתחת לאדמה. אם היא תפעל בשבת, פחות מכוניות יעברו בכביש ויהיה פחות חילול שבת. מה אכפת להם מה קורה מתחת לאדמה?".
אוחזים ידיים, מתחת לקרקע
"תחנת ארלוזורוב", הכריזה מודיעה. זו רכבת מתקדמת, עם וייפי ומזגן מקפיא שמדברת בשלוש שפות, ועדיין לא מגשרת על המורכבויות. בארלוזורוב, בכל אופן, בדיוק צוללים מתחת לפני הקרקע, ונהיה קצת חשוך, והרכבת מאיצה. זוג מבוגר מולי אוחז ידיים. באינסטינקט כזה. זה מחמם את הלב.
"זה מהתרגשות", רותי אשכנזי מבהירה. היא ומשה שלצידה נשואים 39 שנה. ועכשיו הם עושים טיול, אולי יקפצו לבת הגדולה שגרה בפתח תקוה.
ותכף, בזמן שנשעט בין התחנות אל עבר בני ברק, הם ייזכרו בחתונה שלהם, באולמי מוניטין. ההורים של משה הביאו נגן טורקי. "היום כולם מתחתנים בגני אירועים", משה יאמר. ורותי תוסיף שלא יזיק אם כמו שהם נותנים ידיים, ככה גם העם שלנו, מימין ומשמאל, יראה קרבה.
שבת בלי הקלה
מקודם הייתה מישהי שחשבה לרדת להסתובב בבני ברק, אבל אז נזכרה שהשמלה שלה לא מספיק צנועה. ואם יבקשו ממך ללכת אחורה ברכבת, שאלתי. נראה לך שאני אסכים? בן הזוג שלה מתעצבן.
ועכשיו, בתחנת אהרונוביץ' בבני ברק, בנימין כהן, בן 28, חרדי, אב לשניים, לידו עגלת תינוק, מבהיר שאף אחד לא מתכוון לכפות כלום. "ועדיין, אם יש ציבור גדול שזה מפריע לו, אפשר להתחשב. יש כאלה שהם רגישים, רגישות שנובעת מאצילות. הם לא רוצים להיחשף לנשים אחרות. אין חברה שמכבדת נשים כמו החברה היהודית אורתודוקסית".
אני שואל אותו לגבי המחלוקת סביב הפעלת הרכבת בשבת. "איזה מחלוקת", הוא לא מבין, "אם על הרכבת כתוב שהיא שייכת למדינת ישראל, יש לזה משמעות. לא כתוב ארצות הברית, לא כתוב הונגריה. יש דברים בסיסיים שדיברנו עליהם עם קום המדינה".
מצחיק, אני אומר. זה אותו טיעון בדיוק של המתנגדים למהפכה המשפטית. דמוקרטיה, זה משהו בסיסי שדיברנו עליו עם קום המדינה. "על המשפט לא דיברנו מקום המדינה", הוא משיב, "ובכל מקרה, אפשר להגיע להסכמה בעניין המשפטי בלי להיות קוטביים. ההיסטריה מוגזמת. מפגינים על גיוס בני ישיבות. מה זה קשור לנושא המשפטי. זה הרי 75 שנה על הפרק. מדברים על השבת בהקשר של הרכבת. מה זה קשור?".
"תהיו עדינים עם החרדים"
החזרה שלנו במסלול ההפוך, אל בת ים, היא באווירה אחרת לגמרי. בתחנת אליפלט, שם אנחנו מחליפים רכבת, הקרונות עמוסים. נכנסים בקושי, כבר אין מקום, ואז עומדים. סביבנו ישראלים נרגשים. נושמים אחד על השני. דחוסים. ותוך כדי הצרות שלנו, התקווה, המחלוקות, מתחככות. מתערבבות.
מקודם, שמעון ואביחי, שני תלמידי ישיבה מבני ברק, שעלו לרכבת כדי לעשות סיבוב בלי יעד מוגדר, אמרו לי דברים שעוד מהדהדים בי, ואיתם אולי כדאי לסיים.
"תהיו יותר עדינים עם הציבור החרדי", ביקשו, "יש נגדנו הסתה. אולי הרכבת תחבר בינינו. אתה יכול לראות אותנו ואנחנו אותך, בלי חרטות. עד עכשיו זה לא היה זמין ככה. אם מישהו יקרא את מה שאנחנו אומרים ויתחבר, הרכבת עשתה את שלה".
