שירות החובה של הדרוזים בצה"ל מאז 1956 אכן נתפס - על ידי הציבור הערבי בישראל ומחוצה לה, ובעיקר על ידי הפלסטינים בשטחים - כמעשה בגידה. חרף פלפולי הזהות הפילוסופיים, הדתיים וההיסטוריים, דרוזים הם ערבים המתגייסים לצבא שכביכול נלחם נגד האומה הערבית. סטיגמת הבגידה מלווה את העדה כמעט 70 שנה, והיחס של הציבור הערבי בהתאם: טינה, חשדנות וחוסר אמפתיה.
יש לציין שבשנים האחרונות חלה התמתנות מסוימת בעמדה הזאת, בעיקר נוכח מגמת ההשתלבות של אזרחים ערבים בכל רבדי החיים בישראל, כולל גיוס לכוחות הביטחון. אבל הגישה השלילית הבסיסית לא השתנתה, והיא ניכרת בכל עימות, תקרית או מחלוקת הקשורה בממשק בין דרוזים לבין פלסטינים בשטחים או ערבים בתוך הקו הירוק. והרשימה של תקריות כאלה היא ארוכה. הנה כמה מהן:
ב-2004 נחטף העיתונאי הדרוזי ריאד עלי על ידי חמושים בעזה. הוא שוחרר לאחר יממה בעקבות התערבות אנשי ציבור ערבים ובכירים ברשות הפלסטינית. באוגוסט 2017 נרצחו שני שוטרים דרוזים - כמיל שנאן והאיל סיתאווי – בפיגוע בהר הבית ובעקבות זאת נרשמו כמה עימותים בין דרוזים לבין ערבים במקומות שונים בארץ. היו כאלה שרצו לקשור את הרצח למוצאם הדרוזי של השוטרים, אך הדבר נתקל בהתנגדות מקצה לקצה בעדה.
באותה שנה מנעו אנשי דת מוסלמים מכפר קרע את מינויו של ד"ר אייל עיסמי הדרוזי לתפקיד מנהל בית ספר ביישוב, על רקע שירותו הצבאי. לפני כשנה דרס ערבי תושב עראבה את מתנדב המשטרה חוסאם סגייר שנהרג ואת השוטר אמיר אבו ריש שנפצע, שניהם דרוזים תושבי ירכא. גם כאן היו כאלה שביקשו לקשור בין מוצאם לבין הדריסה, וגם הפעם נדחתה הקונספירציה על ידי רוב העדה.
לפני כשנתיים השתתפתי בביקור שערכה משלחת של עשרות דרוזים אצל יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן במוקטעה ברמאללה. המטרה הייתה לנסות ליצור גשר של שלום בין היהודים בישראל לבין העם הפלסטיני בשטחים. ביקשנו ממנו לטפל בהסתה נגד יהודים בספרי הלימוד הפלסטיניים, בתקווה לגדל דור חדש, משוחרר ממשקעי העבר, שיכול לחיות יחדיו בשלום ובאחווה. מול אולם מלא במאות פלסטינים, ובשידור בטלוויזיה של הרשות, הוא אמר שייענה לבקשתנו.
בשיחה איתנו נדרש אבו מאזן להתייחס לשירות הצבאי של הדרוזים. תשובתו הייתה שאל לו לציבור הערבי לטעון כנגד הדרוזים, שעה שמאות ערבים מתגייסים לצבא הישראלי, מה גם שהחיילים הדרוזים, ובעיקר אלה המוצבים במעברים, ברוב המקרים מתייחסים לפלסטינים באדיבות ובאנושיות בזכות ידיעת השפה והכרת המנטליות.
העדה הדרוזית אינה קולנית בהתייחסותה לסכסוך הישראלי פלסטיני, וממילא השפעתה על מדיניות הממשלה בעניין שולית. יחד עם זאת, הדעה הרווחת בשיחות סלון בעדה קוראת לסיום הכיבוש ותומכת בפתרון שתי המדינות. אלא שדעה זו כמעט לא מושמעת על ידי ח"כים דרוזים, בין היתר משום שהם מכהנים כנבחרים במפלגות ציוניות, ואם יעשו כן הם עלולים למצוא עצמם עד מהרה מחוץ לכנסת. הדוגמאות הבולטות הן איוב קרא מהליכוד, שהגדיל ותמך בחוק הלאום, וחאמד עמאר מישראל ביתנו, שהיה מיוזמיו והתנגד לו רק בדיעבד לאחר חקיקתו.
בחודש שעבר כתבתי כאן שהסכסוך הלאומי לא עומד במרכז בסדר יומה של העדה הדרוזית לקראת הבחירות לכנסת, והיא מתמקדת בעיקר בסוגיות המבטאות מאבק לשוויון בתוך ישראל: חוק הלאום, דיור, חוק קמיניץ. זה הוכח שוב, והרוב המוחץ של בני העדה הצביע למפלגות ציוניות.
עו"ד שקיב עליקשה לתאר כמה אכזרית הייתה חטיפתו של טירן פרו בן ה-18 על ידי רעולי פנים שלשום בבית חולים אבו סינא בג'נין, וכל זאת לעיני אביו שהמתין לו חסר אונים בטיפול נמרץ. היממה שהסתיימה הבוקר (חמישי) בהחזרת הגופה הייתה קשה מנשוא. מובן שהוא לא נחטף *רק* בגלל שהוא דרוזי. אדרבא, הוא נחטף בשל היותו גם דרוזי וגם ישראלי. אזרחים ערבים ישראלים הרי נכנסים ויוצאים בהמוניהם מג'נין.
לא מן הנמנע שהחוטפים סברו שישראל תתייחס למקרה ביתר רצינות מאחר שמדובר בבן העדה הדרוזית. הם מן הסתם יודעים על פרשת מאסרו של עזאם עזאם הדרוזי במצרים, ועל התגייסות המערכת הישראלית לשחרורו. כך או אחרת, דרוזים לא זוכים לאהדה מיוחדת מהערבים. לא בתוך ישראל וקל וחומר בשטחים.
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
