הדיון סביב ההכרזה על ח"כ עמיחי שיקלי כפורש כולל בתוכו את תפקידה המקורי של "ימינה" במערכת הפוליטית. שמה הקליט של המפלגה נולד כריאקציה ל"איחוד מפלגות הימין" המסורבל ו"הימין החדש" שכשלה, אך כל התצורות הללו נועדו לשרת את אותה מטרה: הגדרת מפלגה שמימין לליכוד.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• קראו לו קן, והוא איננו
• אבל אימא, השואה שלנו היא סוג ב'
• מבחינתם זה לא שלמה גרוניך. זה השמאל
• האם הניסוי הגדול של רע"מ מגיע לקיצו?
לצד התחייבויותיו ה"ליבתיות" של היו"ר נפתלי בנט (לא לגרור את ישראל למערכת בחירות נוספת ולהחליף את בנימין נתניהו), הוא הציב שורה ארוכה של הבטחות נוספות: לנצח את חמאס, לנצח על בג"ץ, להפוך את ישראל לסינגפור, להפחית מסים, להחזיר את המשילות, לפנות את חאן אל אחמר ולא להיכנע לטרור. במילים אחרות, בנט ניסה לשדר שהוא לא רק עומד בראש מפלגה שתמשוך את הליכוד ימינה, אלא תראה מהו ימין אמיתי - בביטחון, במדיניות החוץ, בהתיישבות, בכלכלה ובמערכת המשפט.
כחלק מהקמפיין הציבורי שניהל שיקלי נגד ההכרזה עליו כפורש מהסיעה בכנסת, הוא קיבץ בכישרון ובשום שכל את כל ההבטחות המופרות של בנט, שאותן פרט לארבעה חלקים: הבטחה להקמת ממשלת ימין, הבטחה לתיחום גבולות הגזרה הפוליטיים (ללא העמדת יאיר לפיד בראשות הממשלה), סירוב חד-משמעי לשבת עם מרצ ורע"מ, והתחייבויות הנוגעות לענייני ההתיישבות. אלא שבכך קיפל שיקלי דגל אחר שהתנוסס בעבר מעל ראשי המפלגה שלו: המאבק מול בית המשפט העליון.
במשפט הפוליטי, שיקלי כנראה יפסיד. במשפט הציבורי, הוא בוודאי מנצח. אבל למרות שאיפתו לצאת לדרך ככוכב החדש של הימין, הוא נופל לאותו הבור שאליו נפלו גם בכירי הימין הישן
רבים ייחסו להודעת הפרישה של עידית סילמן מניעים אינטרסנטיים ופרסונליים הנוגעים יותר לתחום התפקיד והאמביציה מאשר לאידאולוגיה וערכים. אבל אם מקלפים את משבר החמץ שהיווה עבורה – לכאורה – את הקש ששבר את גב הגמל, מגיעים למחולל הכאוס מספר 1 במדינת ישראל: בית המשפט העליון. המקום שבו החלטות שנמצאות על פי חוק בידיהם של נבחרי ציבור מתהפכות באבחת יד; הטריבונל שבו הממשלה מיוצגת על ידי מי שלעתים מתנגד לעמדותיה; המקום שבו המכריעים והפוסקים גוברים על מקבלי ההחלטות.
חוק הגיוס? בג"ץ. חוק המסתננים? בג"ץ. חוק החמץ? מדיניות הכניסה לישראל? הריסת בתי מחבלים? חוק האזרחות? מס דירה שלישית? בג"ץ, בג"ץ, בג"ץ.
תיקון ההטיה של בית המשפט העליון הוא דגל של מחנה הימין כבר קרוב לעשור. לא הליכוד הניף אותו. רחוק מכך. נתניהו עצמו התגאה בכך שחסם יוזמות לצמצום זכות העמידה, ויתר על דרישת הבייס לפסקת התגברות ונמנע מלפעול לאיזון כוחו של בית המשפט. עד לאחרונה נדמה היה שהוא, כדברי השופט אהרן ברק, "מגדולי המגינים על מערכת המשפט".
הדיון בהכרזת הפרישה של ח"כ שיקלי, אתמול
(צילום: ערוץ כנסת)
לא רק נתניהו קדח חור בספינת הקרב של המחנה הלאומי מול הרשות השופטת. גם ח"כים מהשורה כרתו את הענף שעליו יושבת הרשות המחוקקת. רק בכנסת הנוכחית אפשר לציין את עתירתו של ח"כ אבי מעוז (הציונות הדתית) לבג"ץ נגד רפורמת הכשרות, את עתירתו של ח"כ דוד אמסלם (הליכוד) בדרישה להחיל את חוק הגיוס גם על המגזר הערבי, ואת עתירתם של כמה ח"כים נגד מתווה שיבוצי האופוזיציה בוועדות הכנסת. בכל המקרים, בלא יוצא מהכלל, הפכו עצמם נבחרי הציבור לחסרי השפעה שבאו להציג את עמדותיהם בפני מקבלי ההחלטות האמיתיים במדינת ישראל. השופטים.
עקיבא לםדניס ויסלפויכול להיות שרפורמת הכשרות של כהנא סותרת את החוק (כנראה שלא), יכול להיות שתסכימו שגם האזרחים הערבים צריכים להתגייס (למה לא, בעצם?), יכול להיות שתחשבו שהקואליציה דורסת את האופוזיציה באופן חסר תקדים - אבל בעצם העתירה לבג"ץ, העותר מכריע כי הסמכות ניתנה לא לנבחרי הציבור, אלא לשופטים.
המטרה של שיקלי היא במופגן להביך את ימינה. רשימת ההבטחות המופרות, הסרטונים הקנטרניים שבהם התחייבו פעם אחר פעם להחרים כמעט את כל המפלגות שאיתן העמידו ממשלה - הכול נכון. במשפט הפוליטי, שיקלי כנראה יפסיד. במשפט הציבורי, הוא בוודאי מנצח. אבל למרות שאיפתו לצאת לדרך ככוכב החדש של הימין, הוא נופל לאותו הבור שאליו נפלו גם בכירי הימין הישן.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 07:04, 26.04.22
