"מאיה די. רינה די. לוסי די". שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, שהקריא את שמות הנרצחים האחרונים בפיגועי הטרור לפני שהדליק נר זיכרון ונטש את הדיון במועצת הביטחון, סיים את דבריו בשמות בנות משפחת די, שנרצחו בפיגוע בבקעת הירדן לפני שבועיים וחצי. בפוסט מרגש, שפרסמה בעמוד האינסטגרם שלה, כתבה טלי די - האחות של מאיה ורינה ז"ל, ובתה של לוסי ז"ל - על יום הזיכרון הראשון שלה. זהו הפוסט במלואו.
זוכרת את עצמי עומדת בצפירה, עוצמת עיניים. מזילה דמעה בקטע מרגש או בשיר עצוב. תמיד התחברתי לטקסים של יום הזיכרון. ככה חשבתי. שככה מרגישים כשמתחברים. אבל אף פעם לא חשבתי שזאת תהיה המשפחה שלי, זו שעליה הטקס נכתב. רואה את התמונות - בחדשות, מסביבי, במצגת של הטקס. ועדיין קשה לי לעכל, שאלו הן. שזו אני.
בימים האחרונים היה לי כאילו טוב. יצאנו לטיול - אבא, קרן, יהודה ואני. והלכנו למסעדה. ומביאים לי את האוכל הכי טעים, ויש לי את הרכב בכל פעם שאני רוצה. ופתאום הבנתי, שיותר לא יהיה לי טוב. יש איתי ובתוכי חור שחור. והוא שם כל הזמן. וגם כשטוב לי - לא באמת טוב לי. וגם עוד חמש שנים, וגם עוד 10 שנים, וגם בחתונה שלי - החור הזה יהיה שם.
בימים האלה הבית ריק. וכל דבר זועק את ההעדר שלהן. מישהו שם סלט בשקית במקרר. אמא שלי לא היתה נותנת לזה לקרות...נסעתי לתדלק והסתבכתי ולא הייתה לי את אמא שתסביר לי. מצאתי את עצמי מבקשת עזרה ממישהי שאני לא מכירה.
אני מוצאת פתקים קטנים שרינה כתבה בחדר. אני רואה את הקופסה של הפתקים ששמרתי מאמא. את טבעת הנישואים שלה על היד שלי. בארון של מאיה כל הבגדים שלה מסודרים, מחכים. שלחו לי לא מזמן הקלטה של אמא שרה את מודה אני. מודה אני לפניך. מלך חי וקיים. שהחזרת בי נשמתי. אבל הוא לא החזיר בה את נשמתה.
וזה כל מה שנשאר לי. ההקלטה שלה. איך אפשר להבין שזה כל מה שנשאר לי? אין לי את רינה לשתף אותה, ולא את מאיה שתדריך אותי ולא את אמא שתעיר אותי בבוקר. שתשיר לי מודה אני.
תמיד התחברתי לטקסים של יום הזיכרון. ככה חשבתי. שככה מרגישים כשמתחברים.
אבל אף אחד לא יכול להתחבר לכאב הזה. לא באמת. אי אפשר להבין מה זה לאבד קרוב בלי לחוות את זה. אף פעם לא היה לי כזה חוסר. אף פעם לא ידעתי מה זה אובדן. חשבתי שאני מבינה, אבל לא הבנתי. וגם עכשיו אני לא מבינה - לא מצליחה להשלים עם זה שזאת באמת המציאות שלי. שממשפחה של 7 הפכנו למשפחה קטנה.
אי אפשר לעכל את זה. וכל כך מפחיד להיות כל כך עצובה. אני רוצה להריץ את החיים שלי קדימה. ללחוץ על הילוך מהיר. כשכל זה יהיה כביכול מאחורי. אני מחכה לימים שאני אחשוב על רינה ועל מאיה ועל אמא, ואצליח לנשום. ולא אבכה. אבל האם זה יכול להיות? אני יודעת שהכאב הזה לא יחלוף. שלא יהיה לי יותר קל.
תמיד התחברתי לטקסים של יום הזיכרון. ככה חשבתי. שככה מרגישים כשמתחברים.
וידעתי שהמעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות הוא קיצוני, אבל חזק. מלא בעוצמה. ועכשיו, עכשיו אני לא מבינה איך יכול להיות שיום העצמאות הגיע. אין לי כוחות לחגוג. איך עושים את המעבר הזה מאבל לשמחה?
רינה התרגשה כל כך לקראת יום העצמאות. היא הייתה אחראית על הדגלנות של חניכות שלה, מול כל היישוב. היא שיתפה אותנו בקשיים שבדרך, על החששות וההתלהבות שלה. אבל מחר אני אגיע לטקס באולפנה שלי, וידברו שם על רינה.
לפעמים אני מבינה מה קרה לנו, ואז אני לא מצליחה לתפקד. ולפעמים אני כאילו אדישה לזה, לא מאמינה שאלו החיים שלי באמת. ואין לזה לנחמה. אין לחור הזה תיקון. קשה להאמין בימים האלה בתחיית המתים. כולם ממשיכים. השמש זורחת, ואנשים מעלים סטטוסים רגילים על דברים רגילים. אבל אני נשארת מאחור.
אני לא רוצה תמונות שיתעדו את העובדה שאני גדלה, אבל מאיה ורינה לא. בעוד שלוש שנים אהיה גדולה יותר ממאיה. איך אפשר להבין את זה? גם אנשים שחוו אובדן לא חוו אובדן משולש, בבת אחת. ואני מפחדת מהאובדן הזה. מפחדת מהגעגוע. מפחדת מהעצב. מפחדת ללדת בלי אמא שלי.
תמיד התחברתי לטקסים של יום הזיכרון. ככה חשבתי. שככה מרגישים כשמתחברים.
