לפני 22 שנה, ביום שישי, 31 באוגוסט 2001, נפתחה בדרבן, עיר נמל ססגונית בדרום אפריקה, ועידת האו"ם השלישית נגד גזענות. הייתי שם כשגרירת ישראל. היה נורא.
האירוע – בשמו הרשמי "הוועידה העולמית נגד גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים ואי-סובלנות" - כיכב בכותרות לקראת פתיחתו וכמובן במהלכו. מיד לאחר מכן, ב-11 בספטמבר, חוותה ארה"ב את מתקפת הטרור חסרת התקדים, וזו שאבה את תשומת לב העולם. אבל בישראל ובקרב ידידיה, ועידת דרבן, או "ועידת הגזענות", זכורה לשמצה. במהלכה התבססה השוואת המשטר בישראל לאפרטהייד, שיטת הממשל שנהגה בדרום אפריקה עד 1994, ושדגלה בהפרדת גזעים ובעליונות הלבנים. מאז הפכה ההשוואה לחלק מהשיח המאשים על אודותינו: ישראל דומה ללבנים והפלסטינים מקבילים לשחורים.
בנוסף לעוינות נאלצנו להתמודד עם בורות – רבים לא הפרידו בין הנעשה בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. עבור מאות ואלפי דיפלומטים ישראלים שהקדישו שנים להגן על המדינה מפני השמצות ושקרים, האירוע היווה נקודת שפל.
למען הסדר, כשאומרים "דרבן" מתכוונים לשלושה היבטים, קשורים אך נפרדים. העיקרי הוא הוועידה, וסביבה התקיים מפגש של ארגונים לא ממשלתיים (ארל"מ) ונערכו הפגנות. נהוג שכמה ימים לפני ועידה של האו"ם מתכנסים באותו מקום ארגונים העוסקים בתחום, למשל חינוך, בריאות, סביבה, והפעם - גזענות. לדרבן הגיעו 8,000 נציגים מ-3,000 ארגונים מרחבי העולם, בהם משלחת של ארגון הסטודנטים היהודים העולמי (WUJS). אלה דיווחו לנו מדי ערב שלמעשה, פורום ארל"מ נחטף. המסמך המסכם שהנפיקו היה ממוקד בנו, וכה חד-צדדי עד שאפילו ארגונים כמו "אמנסטי", שמבקרים את ישראל בקביעות ובנחרצות, סירבו לתמוך בו.
לאורך כל הוועידה התקיימו הפגנות כאלה ואחרות. זכורה במיוחד הפגנת ענק ביום שישי אחר הצהריים, בהובלת בוגרי המאבק נגד השלטון הלבן בדרום אפריקה, כולל מקרב קהילה מוסלמית גדולה ומשפיעה. "ציונות היא גזענות", הכריזו השלטים. "אמנדלה, אינתיפאדה", זעקו המפגינים. האינתיפאדה השנייה הייתה אז בעיצומה, והמילה אמנדלה, "כוח" בשפות המקומיות זולו וקוסה, הייתה קריאת קרב.
כתבת "מבט" על אירועי ועידת דרבן, ספטמבר 2001:
(באדיבות כאן - תאגיד השידור הישראלי)
במפגן מרהיב של צביעות צעדו אלה הדוגלים בחופש מיני יד ביד עם מי שתולה הומוסקסואלים, תומכי זכויות פרט התחברו למי שאוסר על נשים לנהוג, ואזרחי דמוקרטיות מצאו שפה משותפת עם מי שמדינתם מכתיבה כיצד להצביע. יש טענה שזו הייתה ההפגנה האנטי-ישראלית הגדולה ביותר, בוודאי במדינה עם קהילה יהודית משמעותית, והמקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
אשר לוועידה עצמה. נעדרנו משתיים קודמות שהוקדשו לנושא. ב-1975 קבעה עצרת האו"ם שציונות היא גזענות, ומי יבוא למשחק בידיעה שכולם בועטים והוא הכדור? ב-1991 האו"ם חזר בו מההחלטה וחשבנו שראוי לתת למפגש בדרבן הזדמנות, אך לקראתו התלבטנו, אנחנו וארה"ב. זאת משום שלקראת ועידות מסוג זה נהוג שכל קבוצה אזורית של האו"ם מציעה נוסח להצהרה המסכמת. הוועידה היא כמו פרלמנט, והקבוצות האזוריות מקבילות למפלגות – יש מפלגה אפריקנית, מפלגה דרום אמריקנית וכו'. העובדים במטה הרלוונטי של האו"ם, במקרה הזה בג'נבה, לוקחים קטעים מקבוצה אחת וניסוחים מקבוצה אחרת, ומכינים טיוטה לאישור במליאת הוועידה, אולי תוך ליטוש קל. בדומה לכנסת, גם כאן יש מליאה שבה בעיקר מושמעים נאומים, ובמקביל יושבות ועדות שדנות בנושאים ספציפיים. כמעט כל המסמך הוסכם מראש בג'נבה. רק עניין אחד נשאר פתוח:
אמנם ישראל היא פיזית באסיה, אבל הקבוצה האסייתית באו"ם מסרבת לקבל אותנו, ואחרי תהליך ארוך צורפנו לקבוצה היחידה שאינה רק אזורית - "מערב אירופה ואחרות" - שכוללת מדינות כמו קנדה ואוסטרליה. בטיוטה שהקבוצה האסייתית גיבשה בטהרן הואשמנו בין היתר ברצח עם, ושהטיהור האתני שאנחנו מבצעים מתמקד בפליטים, נשים וילדים. למרות זאת, ברגע האחרון החלטנו להשתתף, אך בדרג נמוך יחסית. בראש המשלחות, של ארה"ב ושלנו, עמדו סמנכ"לים במשרדי החוץ.
מתחילת הוועידה הובילו גורמים אירופים ניסיונות למצוא פתרון, אך הם נתקלו בהתנגדות נחרצת של מדינות עוינות. ביום שני אחר הצהריים, לאחר שכמחצית הוועידה עברה ללא התקדמות, הורו משרדי החוץ של ארה"ב ושל ישראל למשלחות שלהם לעזוב. הוועידה הייתה אמורה להסתיים ביום שישי בהמשך אותו שבוע, 7 בספטמבר, ולבסוף נמשכה עוד יום. במהלך השבת נמצאה נוסחה שלא חרגה מהמוכר לנו – זכות הפלסטינים למדינה, זכות כל המדינות כולל לישראל לביטחון, עידוד משא ומתן וכו'.
כחצי שנה אחרי דרבן בחר סגן שר החוץ הדרום אפריקני עזיז פהד, מוסלמי המקורב לנשיא דאז, להגיע לכינוס של הפדרציה הציונית במדינה כדי לומר שממשלתו (כמארחת, היה לה תפקיד רשמי בניהול האירוע) מכירה שגורמים בעלי סדר יום אנטי-ישראלי הפכו אותו לאירוע אנטישמי. הוא אמנם דיבר על פורום ארל"מ, אבל זו הייתה כמעט התנצלות.
אחר חצי שנה נוספת התקיימה ביוהנסבורג עוד ועידה גדולה של האו"ם, בנושא פיתוח בר-קיימא. הלקח מדרבן נלמד. אף מדינה או ארגון רציני לא היו משקיעים שוב זמן וכסף כדי להשתתף בפסטיבל שנאה נגד ישראל ללא אפשרות לקדם נושאים אחרים. האו"ם דאג לטיוטה סבירה, דרום אפריקה הגדירה כללים להפגנות, ואנחנו היינו מוכנים לכל תרחיש, כולל נציגות נאה בפורום ארל"מ וניירות מצוינים.
כך או אחרת, היחס של האו"ם ושלוחותיו כלפינו נותר בעינו. ישראל זוכה מאז לביקורת וגינויים יותר מכל מוקדי המתיחות האחרים בעולם גם יחד. להמחשה, מאז 2015 גונתה ישראל 140 פעם בעצרת הכללית. אחרינו רוסיה עם 23 וסוריה עם 10. אפשר להסביר זאת בכמה דרכים, ובהן ההשפעה שיש למדינות ערביות ומוסלמיות בתוך הדינמיקה הפרלמנטרית של האו"ם. וכן, גם אנטישמיות קלאסית שמשנה את פניה בהתאם לנסיבות, ומוצאת בישראל תחליף ליהודי השנוא.
לשמחתנו, ארה"ב שהתלבטה איתנו אם לבוא לדרבן ופרשה יחד איתנו, שומרת עלינו. אירועים כמו ועידת הגזענות וגינויים שאנחנו סופגים בעצרת הכללית אינם נעימים, אבל ההחלטות המעשיות מתקבלות במועצת הביטחון. נכון לעכשיו, ארה"ב מפעילה שם בקביעות את הווטו שלה, ומונעת פגיעה בישראל.
למרבה הצער, לאחרונה מספקת ישראל תחמושת למשמיצים. כששר של מדינה שמגדירה את נוכחותה בשטח כ"תפיסה לוחמתית" (שמטילה חובות על השליט) אומר שחופש התנועה שלו קודם לזה של האוכלוסייה המקומית, כשעמיתו מציע למחוק כפר, כשחוק הלאום מבסס יסודות יהודיים מבלי להבטיח שוויון למיעוט הגדול החי בתוכו - מתעוררות שאלות קשות.
טובה הרצלהסכמים קואליציוניים וקווי יסוד שמבטיחים את העמקת ההתיישבות, תוך ויתור בפועל על העמדה הרשמית שלפיה אחזקת השטחים תסתיים בהסכם בין הצדדים, מקרבים את ישראל לרגע האמת. יהיה עלינו להחליט אם אנחנו מקנים אזרחות לכל התושבים או מונעים זכויות ממיליונים. כך או כך, יהיו לכך יש השלכות עמוקות, הן על זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והן על מעמדה בעולם.
מי שמעוניין לדעת מה עלולה להיות המשמעות של המהלכים שאנחנו נוקטים, בדעה צלולה ובעיניים פקוחות, מוזמן לשאול את דרום אפריקה של פעם כיצד השפיעו עליה ההתנגשויות עם הקהיליה הבינלאומית והמשפט הבינלאומי, ומה המשמעות המעשית של העיצומים שננקטו נגדה בגין מדיניות של אפליה ממוסדת. בהחלט ניתן לטעון שיש התמקדות יתרה של גורמים בעולם בישראל, ולהסביר שמקורה במניעים לא ענייניים. אולם אין בכך לפטור אותנו ממבט כן בעצמנו, או מחובתנו לשאול כיצד עלינו להתנהל כדי להבטיח שהביקורת כלפינו לא תהיה מוצדקת, ושלא תגרור צעדי עונשין, שסופם מי ישורנו.
- טובה הרצל הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, כיהנה כשגרירה בדרום אפריקה ואחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
