בואי נתחיל מהסוף, אני מציעה להייווי בוזו, העיתונאית הסורית־כורדית הוותיקה שעברה, בגלל הפחד מהשלטונות, להתגורר בוושינגטון, ונתרכז בימים האלה. באתר "יאללה" היא מראיינת כל שבוע ישראלים, בעיקר כאלה שאיבדו קרובי משפחה בטבח 7 באוקטובר, אבל יש עוד ישראלים שחשוב לה לחשוף לעולם הערבי. היא העיתונאית הערבייה היחידה שהפכה את השיחות האלה למשימת חייה, ולפי המספרים עוקבים אחריה בין 750 אלף למיליון איש ב"יאללה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מי הישראלי שמצאת איתו שפה משותפת מיד, אני שואלת אותה, שעורר בך אופטימיות ושהיית רוצה להיפגש איתו פעם נוספת? הייווי (תקווה, בעברית) מחייכת מבעד למסך. "ליאור רז, בלי ספק, הגיבור של 'פאודה'. ראיינתי אותו ונהניתי מכל רגע. אגלה לך סוד: ראיתי את כל ארבע העונות של 'פאודה', לא החמצתי אפילו פרק אחד. סדרה אדירה. ואני יודעת שעובדים על העונה החמישית".
"ליאור רז הוא הישראלי האולטימטיבי בעיניי", היא מסבירה. "חכם, ישיר, נעים אבל קשוח, מדבר לעניין. והוא גם יודע ערבית, מה שמוסיף לו נקודות אצלי. ישבנו ושוחחנו בערבית והשיחה קלחה. שנינו מתעניינים באותם נושאים - הסכסוך הישראלי־פלסטיני, היחס של מדינות ערב לישראל והצעירים בעולם הערבי. אני יודעת שהפרק של ליאור רז ב'יאללה' זכה להמוני צפיות בעולם הערבי".
גם בתשובה לשאלה מי הישראלים שריגשו אותה במיוחד היא לא מהססת. "יפעת זילר, בת הדודה של ירדן ביבס ששבוי בעזה. זה היה קשה. בכיתי במהלך הראיון כשהיא דיברה על שירי, ירדן ושני הילדים הקטנים שלהם, הג'ינג'ים הנפלאים. אני לא מסוגלת לשכוח את אריאל, שהיה בן ארבע כשנחטף, ואת אחיו כפיר שהיה רק בן תשעה חודשים. לפני הראיון הסתכלתי בתמונות, החלטתי שאהיה חזקה, אבל השיחה עם יפעת שברה אותי. חשבתי על שני הילדים שלי, ג'ינו (11) וטאליה (8). אמרתי לבעלי הנס שאני לא יכולה לדמיין אפילו איך הייתי מחזיקה מעמד אם היה מתרחש אצלנו אסון נורא כל כך".
בוזו (41) נולדה בדמשק למשפחה שהיא מכנה "יוצאת דופן". "אצלנו בבית", היא מספרת, "בתקופת הנשיא חאפז אסד ואחריו, הנשיא המכהן בשאר אסד, כשהמשטר הדיקטטורי הרשה לעצמו לצותת לאזרחים, לתפוס אותם ברחוב, לזרוק אותם לחקירות ולענות אותם, לפעמים עד מוות, המשפחה שלי התנהלה אחרת. היה לנו בית פתוח, ואני תמיד רציתי להיות עיתונאית. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי סקרנית לגבי אנשים, ונלחמתי לשבור מחיצות בסביבה הסגורה שגדלתי בה. בבית יכולתי לדבר על הכל, בחוץ למדתי לשתוק".
לא פחדתם?
"כמובן שפחדנו. לא יצאנו לרחוב לקרוא קריאות נאצה נגד השלטון ולא ניהלנו שיחות פוליטיות גלויות לב עם אנשים שלא יכולנו לסמוך עליהם. אבל בינינו, ועם ידידים קרובים, התנהלו שיחות על הכל. אני נולדתי בדמשק בימים שהמדינה ניהלה את חיי היום־יום של אזרחיה באמצעות שטיפות מוח, בעיקר לצעירים. זה אומר שכל אזרח נועד להיות כלי של השלטון, וזה נמשך גם היום.
"אנשים שחיים בדמוקרטיה לא מבינים איך מתנהלים חייו של האזרח הקטן בשלטון דיקטטורי. אני חושבת כל הזמן על הצעירים בסוריה שחייהם מתנהלים בפחד גדול, וזה שובר לי את הלב. מה היה עולה בגורלי אילו המשכתי להתגורר בדמשק מתחת לאף של גורמי הביטחון והמודיעין? או שהיו עוצרים אותי כי לא יכולתי לסתום את הפה מול עוולות השלטון, או שהייתי יורדת למחתרת כמו שעשו רבים מחבריי עד שנתפסו".
מה זה אומר להיתפס?
"לוקחים אותך לחקירה אלימה. את הבנות, חלק גדול מהן בתולות, אונסים אותן כחלק מ'תהליך הקליטה' והורסים את חייהן. לגברים הצעירים מרביצים מכות רצח ומענים אותם. אם יש להם מזל, ישחררו אותם כעבור יומיים. במקרים אחרים מעבירים אותם למעצר, למשפט, ורק אלוהים יודע אילו האשמות מדביקים להם. זה פשוט נורא".
בוזו גדלה על רקע הסיפורים על השכנים היהודים של הוריה. "אבא שלי היה קונה בשר אצל הקצבים היהודים בדמשק בגלל האיכות והניקיון בחנות", היא נזכרת. "היו יחסי שכנות טובים טובים מאוד, ואמא שלי, שגדלה בשכונה יהודית בחלב, נהגה להתארח אצל השכנים ולאכול את האוכל היהודי שהם בישלו, וגם סיגלה לעצמה חלק לא קטן ממנהגיהם.
"הכל היה נורמלי והתנהל בשקט עד שמפלגת הבעת' השתלטה, והיהודים בשכונה התחילו להיעלם. אמא שלי הסתובבה עם דמעות בעיניים בידיעה שלא תראה עוד את שכניה היהודים. הם עזבו הכל מאחוריהם. רק מעטים הצליחו למכור את בתיהם. חלקם, הבנתי מאוחר יותר, נסעו לארצות-הברית, אחרים הגיעו ל'מדינה הציונית'".
גם בוזו עברה כנערה לארצות-הברית עם בני משפחתה, אבל הם חזרו לסוריה כי "לא פחדנו". היא התחילה לעבוד כמגישה בערוץ טלוויזיה סורי ממשלתי, עברה לדובאי בעקבות הצעת עבודה מערוץ "אוריינט", ושוב חזרה לסוריה ועבדה בערוץ "אל-שאם", שאותו היא מגדירה כ"ניסיון ראשון, שנכשל, להקים בסוריה ערוץ טלוויזיה פרטי. נאלצנו לסגור בלחץ השלטונות כי הפרענו להם".
כשעבדה בתחנת רדיו ממשלתית בסוריה, באחת התוכניות היא ציינה "לגמרי בתום לב שאמא של ג'רי סיינפלד היא יהודייה שנולדה בחלב. פתאום הוצפנו במבול של טלפונים", היא מספרת. "צעקו לי 'בושה' ו'איך יכולת להעלות בדעתך להזכיר את היהודייה', אמרו דברים איומים על ישראל וקיללו אותי. אמרתי שלא התכוונתי בכלל להכניס פוליטיקה לתוכנית, רק ציינתי עובדה. נרמז לי שאנשי הנשיא בשאר אסד הם אלה שהתקשרו, כדי להפחיד אותי. כעבור יומיים פיטרו אותי ואת עורך התוכנית. רק בגלל אמא של ג'רי סיינפלד".
מתי התחלת להתעניין בסכסוך היהודי-ערבי?
"מגיל צעיר מאוד, בערך סוף בית־הספר היסודי. אצלנו בבית דיברו הרבה מאוד על פוליטיקה, וגם לא מעט על היהודים ועל מדינת ישראל".
איך נראית מדינת ישראל מסוריה?
"הסורים מסתכלים על ישראל עם הרבה רגשי נחיתות. בערוצי הטלוויזיה הרשמיים אין תיאורים של ישראל חוץ ממדינת אויב, חיילים, מלחמות, שנאה ועוינות. אין סיכוי לראות את חיי היום־יום בישראל או לשדר כתבה של עיתונאי זר שמבקר בישראל ומביא את רשמיו מהרחוב, כמו שעושים אצלכם על סוריה. המשטר בדמשק רוצה לשנוא אתכם, ואיראן מתדלקת את השנאה. כשהייתי נתקלת בשם 'ישראל' ולא 'הישות הציונית', זאת כבר הייתה התקדמות".
והצעירים?
"הם פוחדים לצאת להפגנות. אין 'רוח קרבית' אצל הצעירים של דמשק כמו שיש בטהרן".
ראיתי תמונות שלך עם נועה קירל. איך החיבור הזה נוצר?
"הייתי באילת, בתחרות מלכת היופי, ביחד עם שרה עידאן, מלכת היופי לשעבר של עיראק, ועוד עיתונאית מבחריין. המצלמות היו עלינו כל הזמן".
זה הפריע לך?
"בכלל לא. כל הזמן חשבתי (צוחקת) איך היו מתייחסים בסוריה לישראלית שהייתה מגיעה לאירוע בדמשק. הפער כל כך גדול. נועה קירל מתוקה מאוד, מקסימה, יודעת את העבודה. למרות שזה לא בדיוק הסגנון שלי, לראיין זמרות, נהניתי כי יש בה משהו מאוד אופטימי ואמיתי. השיחה לא הייתה ארוכה, אבל אחרי שהיא שודרה הופתעתי לגלות אלפי תגובות. בעולם הערבי, מתברר, לא יודו בזה אבל יודעים מי זאת נועה קירל".
מי היה המרואיין הישראלי הראשון שלך?
"עוד לפני 'יאללה', כשעבדתי בערוץ 'אוריינט', ביקשתי להיפגש עם השגריר שלכם דני דנון והוא נענה מיד".
איך הראיון הזה התקבל בסוריה?
"או, את זה אני לא שוכחת. אמרו עליי שאני בוגדת, וידעתי שאין לי סיכוי להגיע יותר לסוריה כי יעמידו אותי למשפט על בגידה. אבל זה לא הפריע לי כי ידעתי שלמרות שאני 'בוגדת' הם צופים בראיון".
את לא מרגישה שאת מסכנת את חייך?
"אם היו מגיעים אליי, מצבי לא היה טוב. בואי נגיד שאני חיה על האשליה שלא יודעים איפה בדיוק אני מתגוררת ואיפה נמצא האולפן שלי".
גם תומס הנד, אבא של אמילי המתוקה שנחטפה לעזה וחזרה, התראיין אצל בוזו. "זה היה קשה, ולא הייתי מוכנה להתמודדות עם הסיפור של ילדה יתומה מאם, שנחטפת וגורלה לא ידוע", היא אומרת. "הייתי צריכה להחזיק את עצמי מולו בזמן השידור. זה לא קהל ישראלי שמזדהה עם הסיפור הקשה. אני חייבת לשכנע את הקהל שלי בעוצמת הסיפור. הלא הם יכולים לקפוץ ולהטיח בי שיש אלף סיפורים קשים בצד הפלסטיני. אבל אני יודעת שגם הקהל שלי מטולטל מהסיפורים. בעולם הערבי יש מאות ערוצי טלוויזיה ואף אחד לא מביא את הצד הישראלי. אין בכלל אזכור של החטופים ובני משפחותיהם".
רשימת המרואיינים הישראלים ארוכה, אבל "בכוונה לא אזכיר בכתבה לעיתון ישראלי את שמותיהם, למרות שאני זוכרת כל אחד מהם", היא מדגישה. "היו ביניהם אמהות יהודיות ואבות ערבים שילדיהם נחטפו. זאת נראית לי משימה מאוד חשובה להשמיע את קולותיהם בעולם הערבי".
אילו תגובות את מקבלת?
בוזו: "בעיקר קללות, חרפות וגידופים. לא כותבים לי מילים טובות. אני מבינה ולא מתרגשת. אנשים בעולם הערבי לא התרגלו עד היום להתבונן בישראל בעיניים אובייקטיביות. אתם מוציאים מהם פחדים ורגשות עזים, בעיקר קנאה".
מיכאל לוי, היא מספרת, דיבר איתה על החלום להחזיר את אחיו אור, אביו של אלמוג בן השלוש שאמו, עינב, נרצחה, וגדל בשנה האחרונה אצל סבא וסבתא. "כל בוקר אני מתעורר וחושב מה אני צריך לעשות כדי להחזיר את אחי", אמר לבוזו. "אני מדבר, נפגש, מספר את הסיפור על החטיפה, כדי להזכיר, בעיקר בחו"ל, שיש חטופים ויש להם משפחות". גם השיחה הזאת זיכתה אותה בקללות ובאזכור מצבם של האזרחים בעזה.
על חיסול נסראללה: "טוב מאוד שהעולם נפטר ממנו. אני בטוחה שאזרחי לבנון מאושרים, למרות שברור שהם לא יכולים להפגין את שמחתם על חיסולו של נסראללה ביחד עם כל המנוולים האחרים"
בין הראיונות עם משפחות החטופים, בוזו משוחחת גם עם דמויות מרתקות מהעולם, בעיקר הערבי, "כדי לשבור את החומה הישראלית", היא מסבירה. "ראיינתי צעירה מצרייה שנמלטה ממצרים, את מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר מייק פומפאו ואת בנו של השאה של איראן, ריזא פהלאווי, אחרי ביקורו המתוקשר בישראל. הראיון הזה זכה לכל כך הרבה צפיות והתעניינות, שביקשתי וקיבלתי חלק שני לשיחה כדי לדבר על איראן של היום ועל הקשר המיוחד של פהלאווי עם ישראל".
"ככל שאני חושבת על זה", אומרת בוזו, "אם הייתי נשארת בדמשק לא הייתי בחיים כבר מזמן. למשטר הסורי היה חשבון ארוך איתי עוד מהתקופה שבה כתבתי בפייסבוק מה עושים מנגנוני המשטר בעיר דרעא, על גבול ירדן. זה היה טבח נורא שהתחיל במעצר ילדים והמשיך בקטיעת ידיים ורגליים במהלך החקירות. הם עשו את זה באכזריות נוראה ביחד עם שותפיהם מחיזבאללה בלבנון.
"התחילו להגיע איומים על חיי ועל חיי משפחתי. דוד שלי שמע מאנשי המוחבראת בדמשק שהשם שלי מופיע ברשימת המעצרים ונבהל כי ידע שאם יעצרו אותי גם גורלם של הוריי ואחותי לא יהיה בטוח. בחרנו לעזוב במהירות לפני שיתפסו אותנו. טסנו לאיחוד האמירויות ומשם לארצות־הברית. אם הייתי מפספסת את הטיסה, לא הייתי בין החיים. אחרי שעזבתי למדתי שהמשטר הסורי הוציא להורג עיתונאים כמוני, שכתבו על פשעי המשטר. עד היום יש לי סיוטים על מה שיכול היה לקרות אילו התעקשתי להישאר".
בדצמבר בוזו ביקרה בישראל בפעם הראשונה ואומרת ש"אני חולמת להגיע שוב". ארגון שראקה היהודי־ערבי הביא אותה כאורחת מיוחדת ואירגן עבורה סיור שהתחיל באילת, עבר דרך ירושלים ותל־אביב והסתיים בגבול הישראלי עם סוריה, כולל ביקור ביקב ישראלי סמוך לגבול.
מה הרגשת כשעמדת ליד קו הגבול וראית את הצד הלבנוני והצד הסורי?
"בכיתי בלי בושה. הצד הישראלי היה אז פורח, משגשג. הסתכלתי על הצד השני וידעתי שאין שם פריחה או לבלוב אנושי מהסוג הזה. כל הבתים מעבר לגבול משמשים מחסה לגורמי חיזבאללה ומחסני נשק".
אחת התחנות במסע ההיכרות של בוזו עם ישראל הייתה במחסום ארז, בגבול עם עזה. "דיברתי עם נשים פלסטיניות במעבר ושאלתי אותן מה דעתן על שלום עם ישראל", היא מספרת. "כולן ללא יוצא מהכלל, והיו עשר נשים לפחות שקיבלו היתרי מעבר, אמרו שהן רוצות מאוד שיהיה שלום. היוזמה לדעתי צריכה לבוא מהצד הישראלי. לדבר על שלום עם הפלסטינים ולבצע מהלכים לקראת שלום, כי אתם הצד החזק".
את בוודאי מכירה את תפיסת העולם של נתניהו לגבי שלום עם הפלסטינים.
"אני מתבוננת מבחוץ, ולא רוצה להיכנס לנקודות מחלוקת שאני יודעת עליהן בישראל. אני מעריכה מאוד את נתניהו. הוא מנהיג ריאליסט וחכם. אני יודעת שלא כולם אוהבים אותו בישראל, אבל אני דבקה במה שאני אומרת: נתניהו מתאים מאוד לישראל בתקופה הקשה הזו והוא ינצח גם בבחירות הבאות, כי יש לו את זה".
את שומרת על קשר עם המשפחה שלך בסוריה?
"בפעם האחרונה הייתי שם ב-2011, ואני לא מעזה לחזור כי אני יודעת בדיוק מה מחכה לי. אני גם לא יוצרת קשר בכוונה עם המשפחה שלי כי אני חוששת לשלומם. מפעם לפעם מגיע מידע לגביהם, אבל אני לא יוזמת שיחות טלפוניות. כואב לי מאוד עליהם ועל כל מי שנמצאים בעל כורחם בסוריה, ואלה רוב התושבים. ברור לי שבחיים לא אחזור לשם. אני נשואה לאמריקאי, יש לי בן ובת, החיים שלי טובים. אני לא רוצה להסתבך.
"אין גם סיכוי לשנות את תמונת המצב בסוריה כל עוד בשאר אסד בשלטון, תחת המגף האיראני. הוא לא איש שלום. הוא מנהיג חלש שהאיראנים והרוסים רוכבים עליו ועושים בסוריה מה שהם רוצים. עם זאת, מתחילים לראות סימנים שלאסד ולחבורה שמקיפה אותו נשבר לגמרי מהאיראנים והם מחפשים דרכים לסלק אותם ממוקדי ההשפעה בלי לפגוע בכיסאו של הנשיא".
בוזו עוקבת בעניין אחרי שרשרת החיסולים בלבנון, וזה של נסראללה מרתק אותה במיוחד, "בגלל הדמות המיוחדת שלו, כנבל וכמשרת השלטון האיראני, שהארגון שלו, חיזבאללה, חי על רווחי יצוא סמים", היא מסבירה. "מה אפשר להגיד על 'לוחם חופש' כזה? טוב מאוד שהעולם נפטר ממנו. אני בטוחה שאזרחי לבנון מאושרים, למרות שברור שהם לא יכולים להפגין את שמחתם על חיסולו של נסראללה ביחד עם כל המנוולים האחרים".
בוזו מבקשת להדגיש שהיא כלל לא מגדירה את השמדת צמרת חיזבאללה כ"חיסולים". "יש להם כל כך הרבה דם על הידיים - דם של אזרחי המולדת שלי בסוריה, דם של לבנונים שניסו לצאת נגד חיזבאללה, ודם של ישראלים", היא אומרת. "אני רואה בפעולות הללו בלבנון, שהתחילו בביפרים שפצעו את פעילי חיזבאללה, המשיכו במכשירי הקשר ואחר כך ב'העלמה' של בכירי חיזבאללה, עד נסראללה, מלחמה צודקת. אני מוכנה לומר בקול רם לכל מי שיקשיב שהגיע להם ושישראל היכתה בצורה מתוחכמת. אני שמחה שאתם מבעירים את לבנון כדי לסלק את חיזבאללה.
"אני רוצה לומר לך ולכל הקוראים בישראל שהכי מדהים ומשמח אותי לזהות את גלי אנחת הרווחה שעולים עכשיו מהרשתות החברתיות בערבית. במדינות העולם הערבי עוד לא מצאו את האומץ, כי הם נתונים תחת משטר דיקטטורי, אבל אני בטוחה שנשמע בקרוב את צהלות השמחה לאידם של ראשי חיזבאללה. נשמע אותם בסוריה, בערב־הסעודית, ובעיקר בלבנון.
"התחיל כאן מהלך חדש. תזכרו מה שאני אומרת. מהלך חדש שצריך לנצל בחוכמה. צריך לחשוב ביחד, בדרגים הכי בכירים, איך לעצב מחדש את פני המזרח התיכון. יש הרבה עבודה לעשות, זה לא יהיה קל, אבל חייבים לעשות את זה לטובת האזרחים, אפילו לטובת המשטרים המתנדנדים, ואני בטוחה שאתם יודעים לאילו משטרים אני מתכוונת".
5 צפייה בגלריה
סינוואר. ''החיסול שלו הוא צעד חשוב לשחרור העולם מאימי הטרור''
(צילום: MAHMUD HAMS / AFP)
ועל החיסול של יחיא סינוואר היא אומרת, "לחסל יצור מרושע כמו סינוואר זה צעד חשוב לשחרר את העולם מאימי הטרור. שלטון הדמים שלו גרם למותם של מספר רב של ישראלים, והוא חיסל גם פלסטינים. אנשים תמימים. חיסולו מעביר מסר לכל מי שחותר להפיץ טרור: המשטר בטהראן כבר רועד וכל ארגון טרור מרגיש את כובד הרגע. חיסולו של סינוואר הוא ניצחון הצדק והוא מביא את העולם צעד אחד קדימה לעולם בטוח וחופשי יותר".
לסיום, יש עוד משהו שאת רוצה לספר לקוראים בישראל?
"התחלתי ללמוד עברית. זה ממש לא מסובך. אני כבר יודעת מילים מעבר ל'שלום', 'תודה' ו'להתראות'. אומרים לי שהמילה 'סבלנות' מאוד חשובה אצלכם, אבל הבנתי שאין לכם יותר מדי סבלנות".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.24
