חן אביגדורי הוא מהדמויות המזוהות ביותר עם המאבק למען שחרור החטופים. במשך 50 ימים, בזמן שאשתו שרון (52) ובתו נעם (12), נמצאות בשבי חמאס, הוא רץ מאולפן לאולפן והשמיע בכל כלי התקשורת את זעקתו ואת הקריאה הנחרצת לשחרר את החטופים.
במוצאי שבת, אחרי ערב מותח ומורט עצבים משפחת אביגדורי זכתה סוף סוף לאיחוד המיוחל והמרגש. כעת הוא יכול סוף סוף להתפנות לריאיון שהוא כה חיכה שיוכל כבר להעניק, לא על הגעגועים לאשתו ולבתו, אלא על המפגש איתן.
הכותרת
ארה"ב, מאחורייך: האינטרס הסיני במלחמה
24:59
"כמה ימים אחרי השחרור, אנחנו מרגישים שנסגר פרק 1 ומתחיל פרק 2. המשימה הייתה לשמור על התא הקטן של המשפחה, לדאוג לשחרור של הבנות והמשימה הושלמה", אומר אביגדורי וכבר מצביע על הצעדים הבאים, "עכשיו יש משימות חדשות לבנות את המשפחה מחדש וכמובן לדאוג שכמו אני שמחתי, חגגתי, בכיתי, ונישקתי את הבנות ככה יהיה לכולם, עד אחרון בני משפחות החטופים וכמה שיותר מהר. אלו המשימות שלי ושל המדינה".
בערב השחרור, בעוד המשפחה ממתינה במתח בארץ, הופיעה לפתע לראשונה על מסך הטלוויזיה תמונה ברורה של שרון ונעם ישובות ברכב הצלב האדום. "מתחו לנו את העצבים. אמרתי שעד שאני לא רואה אותן בג'יפ של הצלב האדום או בידיים ישראליות, אני לא הולך לשום בית חולים", משחזר אביגדורי את הרגע ההוא, "הגיעו עוד ועוד אינדיקציות ואז הווידאו. כשהוא הגיע, היינו ממש על הרגליים סביב הטלוויזיה, וצרחתי: 'הנה שרון ונעם!'. אין לתאר את הרגע הזה, הייתי ברגעים שמחים בחיי, נולדו לי ילדים, התחתנתי. אין להשוות שום דבר בעוצמות ובעומק לרגע הזה. אולי מלבד הפגישה בינינו ארבע שעות אחר-כך".
איחוד משפחת אביגדורי לאחר שחרור האם והבת שרון הרצמן אביגדורי ונעם אביגדורי בבית החולים שיבא
(צילום: עומר מרון / לע״מ)
ואז הגיע המפגש: "לקח להן קצת זמן להגיע מכרם שלום לבית החולים שיבא. אמרו לנו עוד שעה, עוד חצי שעה, עוד עשר דקות. ואז בשלב מסויים, אמרו לנו שהן בחדר ושנלך לפגוש אותן. טוב שיש את הסרטון שמתעד, כי אני לא זוכר משם הרבה. אתה בהצפה רגשית כל כך גדולה שבלי התמונות, לא הייתי יכול לשחזר. אמרנו להן 'התגעגענו אליכן' 'טוב שאתן בבית', היו המון אמוציות. הן אמרו לנו גם אותו דבר 'התגעגענו, טוב לראות אתכם, החלק הזה נגמר'. זה נשמע הכי קלישאתי, אבל זה כל-כך טעון רגשית - 50 יום שלהם בצד ההוא ו-50 יום שלנו בצד הזה. עם שרון לא הייתי צריך לדבר בכלל, המבט שלה בעיניים אמר לי הכל.
היינו יומיים בבית החולים. מאותה השנייה שנפגשנו, אנחנו לא נפרדים. אין סיבה. סידרנו לי ולעומר (הבן, ג.מ) מיטות בחדר בבית החולים. הלכנו לישון בשש בבוקר כי אחרי יום שלם שאתה על קצה הכיסא, הגוף כיבה את עצמו. התעוררתי לפני כולם, הסתכלתי על החדר, ספרתי אישה אחת ושני ילדים - והחיוך לא ירד לי מהפנים במשך חצי יום, רק מלראות אותם ישנים במקום בטוח. כל המשפחה שלי ביחד, אין לתאר את האושר הזה".
תושבות ותושבי הוד השרון בקבלת פנים לכבוד חזרתן של שרון ונעם אביגדורי לביתן
(צילום: מטה משפחות להחזרת החטופים)
אביגדורי ממשיך: "ידעתי שהם יחזרו, זו לא אופטימיות, זו אמונה. אני חילוני, אבל האמנתי שהם יחזרו. ידעתי שאין להם מה להישאר שם, ואין לאף גוף או גורם אינטרס להשאיר ילדים ונשים שם. המשימה שלי הייתה לקצר את לוחות הזמנים עד שהם יהיו פה. דמיינתי את זה, זימנתי את זה, הייתה לי בראש מ-8 באוקטובר, התמונה שאני מחבק אותם".
כעת אביגדורי יודע כי משפחתו תצטרך להשתקם מהתקופה הקשה שעברה. "יש לנו משפחה חזקה מאוד, ההומור שומר עלינו, אלוהים שומר עלינו. שרון ואני יודעים בתור האבא והאמא של המשפחה שנצטרך לבנות אותה מחדש. היסודות חזקים והפועלים חרוצים, אבל אנחנו יודעים שיש עבודה ונסתער עליה. אני בטוח שנצליח. אנחנו משתמשים גם בהומור, צוחקים על הכל".
את זמן המשותף שלהם בערבים בימים הללו הם מבלים לדברי אביגדורי ב"דיבורים, התעדכנות במה שקורה, משחקי קופסא ושש בש עם נעם". עדי שחר, אחותו של חן אביגדורי, סיפרה גם היא הערב ב-ynet Live על החזרה של בני משפחתה: "הדבר שהכי מאפיין את המשפחה הזאת זה הומור. ההומור חזר איתן בדיוק מאותה הנקודה. עוד לא שמענו הומור על השבי אבל".
את חזרתה של משפחת אביגדורי לביתה בהוד השרון ליוו 2,000 איש שיצאו לרחובות כדי לברך ולשמוח בשמחתם. "זה היה מטורף", מספר אביגדורי, "אנשים שאנחנו לא מכירים חיכו במזג אוויר לא מי יודע מה, רק בשביל לנופף לנו ולשיר עם ישראל חי. העם, הקהילה והמשפחה הם הכוח האמיתי. יש לעם הזה עוצמות וערבות הדדית שבזכותן אני בטוח שנצליח במשימה הגדולה. הסתכלתי לאנשים בעיניים מהאוטו, הם כל כך היו צריכים את הסוף הזה. כולם יצטרכו את זה עד החטוף האחרון".
ריאיון עם עדי, אחותו של חן אביגדורי
אביגדורי כאמור בחר לנהל מאבק מתוקשר לשחרור משפחתו. עם זאת, הוא אינו מרגיש שהוא יכול לייעץ לאחרים בהכרח לנהוג כמוהו. "אין לי עצות לאף אחד. לי היה נכון וטבעי להתראיין כי אני בא מעולם התקשורת, המקצוע שלי הוא חלק ממני. לא כולם כמונו, אבל אני יכול לומר לאחיי ואחיותיי ממשפחות החטופים, המאבק הוא לא רק שלכם, המאבק שלנו לא נגמר.
אנחנו יודעים שיש צורך לדפוק על שולחנות ולהשאיר את המאבק בתודעה הציבורית כל הזמן. שכל אחד יעשה מה שהוא יכול בדרך שלו, כדי להשאיר את זה בתודעה. כולנו איתם, כל עם ישראל מכל המגזרים איתם, אני ראיתי את זה בעיניים שלי. זה ייקח עוד קצת זמן, אבל בסופו של דבר המנהיגים יתיישרו. אסור להוריד את הרגל מהגז".
השתתפו בהכנת הכתבה: אלכסנדרה לוקש, שרון כידון
