שלוש החלטות גדולות עמדו בפני קבינט המלחמה של מדינת ישראל מאז הקמתו. הראשונה והגדולה ביותר, לפי מקורות זרים, הייתה ההחלטה האם להכות במכת מנע את חיזבאללה ב-11 באוקטובר. השנייה הייתה ההחלטה לעבור למבצע קרקעי נרחב ברצועת עזה – ובחירה בדרך פעולה מסיבית, עם כוח עצום בתוך הרצועה. השלישית הייתה קשורה לעסקת החטופים וההפוגה שהתארכה תמורת השבתם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
נתחיל עם נתניהו. הגרסה של ראש הממשלה לאירועים הללו, כמו לאחרים, פשוטה למדי: הוא תמיד תמך בדיעבד במה שהצליח, והסתייג ממה שנכשל. הכי פשוט. בכל שלושת האירועים הללו, ראש הממשלה נמנע מהבעת עמדה ברורה וחד-משמעית בחדר הישיבות עד קבלת ההחלטה הסופית. מודע לחקירות שבדרך, נתניהו תמיד בחר ב"תהליך" של החלטה, ב"שאילת שאלות" בלבד והעלאת ספקות. עוד שיחת טלפון עם הנשיא ביידן. עוד הערכת מצב. שיחת טלפון עם ראש המוסד. לבסוף, בגלל טבעה של מלחמה שדורשת הכרעות, המציאות הלכה וצימצמה את מרחב ההחלטה שלו. עד שכמעט נותרה רק אופציה אחת על השולחן. ואז, אם זה הצליח, הפרחים שלו. אם זה נכשל – הקוצים של אחרים. זו שיטת ביבי.
גנץ ואיזנקוט, מתוקף ניסיונם כרמטכ"לים לשעבר, ומשום שהם רואים עצמם בשירות מילואים, מגלים יותר מומחיות ונכונות לקחת אחריות. לפי חלקיקי המידע שפורסמו, ב-11 באוקטובר הם מנעו בגופם – יחד עם נתניהו – את מכת המנע על חיזבאללה. זו הייתה מנחיתה מהלומה חריפה על הארגון השיעי-לבנוני, אך גם מובילה ללא ספק למלחמה אזורית.
באותו עניין, גנץ, בסך הכל, עמד מאחורי ההצעה המקורית של מערכת הביטחון. בעניין החלטת שחרור החטופים, גנץ ואיזנקוט היו מזועזעים ממריחת הזמן לתחושתם של נתניהו, אל מול ההצעה של קטאר וחמאס לשחרור כ-50 ילדים ונשים. השיא של הזעזוע היה ב"שיחת צעקות" של גנץ מול נתניהו בקריה בתל-אביב. הוא דרש מראש הממשלה לפעול, מיד, לחזור למתווכים, ולהפסיק לגרור רגליים.
אך איפה שר הביטחון גלנט?
זו שאלה קריטית. מטבע הדברים, שר הביטחון הוא האישיות הפוליטית החשובה ביותר בניהול המלחמה. אין כל ספק שבחודש הראשון נתניהו היה שרוי במצב שנע בין "הוא לא עצמו", כלשון שרים בליכוד, "והלם קרב", לדברי גורמים אחרים. חלפו ימים ארוכים עד שהוקמה קואליציית החירום. בזמן הזה ישראל כבר הייתה במלחמה. בקיצור, הדיבור העכשווי על "קבינט מלחמה" וההופעות התכופות של נתניהו ממסכות את ההשפעה האדירה של שר הביטחון.
זהו גלנט שמכנס את כל ראשי מערכת הביטחון בבוקר, כל יום החל מ-8 באוקטובר. הוא מתאם עמדה אחידה בדרך כלל של המערכת כולה: צה"ל ומערכת הביטחון תמכו במכת המנע נגד חיזבאללה, לפי הפרסומים הזרים, ב-11 באוקטובר. עמדתם לא התקבלה. צה"ל ומערכת הביטחון הציגו תוכנית אחת ומרכזית לכניסה הקרקעית לעזה, ועמדו על כך שתתקיים ללא כל שינוי מהותי – וכך היה. צה"ל ומערכת הביטחון (גם השב"כ) הסתייגו מההצעה הראשונית לעסקת השבת חטופים, והתעקשו על שיפור תנאיה. השיפור אכן התרחש. בכל שלוש ההכרעות הללו, עמדה כמעט כל מערכת הביטחון, יחד עם שר הביטחון, ביישור קו מוחלט.
על גלנט אפשר לומר הרבה דברים. חלק מעמיתיו למטכ"ל לשעבר גם בדרך כלל אומרים אותם. החיקוי שלו (קורא את "כיפה אדומה" בעגה צבאית) חורך את הרשתות החברתיות. במסיבת העיתונאים האחרונה הוא ציין, במחווה לא מודעת לסרט "מבצע סבתא", ש"כדאי שנהיה משולבים בפרונט, ולא ברברס, כי ברברס לא מגיעים קדימה, מגיעים רק אחורה". הוא ההדגמה האולטימטיבית של הדיבור הצבאי, של איש המערכת המגויס. מה זה מגויס? גלנט ישן בלשכה שלו מאז 7 באוקטובר. להבנתי, עד השבוע הוא יצא פעמיים ללילות בבית: פעם אחת בשישי שעבר, בעקבות דרישה של אשתו, ופעם אחרת כאשר לבתו היה יום הולדת.
גלנט מואשם תדיר על ידי יריביו שהוא סובל מחוסר בעורמה משולב במגלומניות. מהתצפית המוגבלת שלי, אין ספק שהוא מתוחכם הרבה יותר ממה שהוא נראה. אפשר להתחיל בתוצאות, ולא באלה מהמלחמה: גלנט הוא ללא עוררין הפוליטיקאי הפופולרי ביותר מבין חברי הליכוד בממשלה. זה דבר יוצא דופן, לאור המחדל של 7 באוקטובר, שנמצא באחריותו המיניסטריאלית (והוא לא מתכחש לה). הסקר בטור זה מראה את השיקום במעמדו הציבורי: למרות שהשבת השחורה התרחשה בתקופתו כשר ביטחון, הוא צמוד מאוד מבחינת האמון הציבורי לבני גנץ, שלא נשא באחריות רשמית כלשהי ב-7 באוקטובר. כאשר מביטים בניתוח הפנימי, בקרב בוחרי הליכוד, הוא חזק יותר מאשר נתניהו בצורה מובהקת. משה דיין ספג מכה אנושה, ציבורית, בהפתעת 1973. לגלנט זה לא קרה. בינתיים.
אין ספק שההילה הביטחונית עושה את שלה, אבל מצבו של שר הביטחון קשור לשתי תכונות יוצאות דופן לפוליטיקאי ישראלי בעידן הנוכחי: הימנעות משקרים, ומוכנות (ואף רצון ער) לעימות על דעותיו. בקיצור, הוא לא עושה חשבון.
גלנט המחיש זאת היטב בנאום החריג שנשא במארס 2023 שהזהיר מהשפעות ההפיכה המשפטית על מערכת הביטחון. זה הנאום שבעקבותיו נתניהו הודיע על פיטורי גלנט, ספג מרי עממי לילי ברחבי המדינה, נאלץ לחזור בו ולמעשה גנז את רוב ההפיכה המשפטית. לא לחינם גלנט הפך לדמות השנואה ביותר על ידי מלחכי הפנכה של נתניהו בליכוד (ניסים ואטורי: "גנץ וגלנט נותנים נשיקה בפה בסוף מסיבת העיתונאים"). השבוע הודיע נתניהו שהם עובדים מקצועית ללא בעיה, בצורה שוטפת. אישים אחרים, בכירים, אומרים לי שהשניים לא מסוגלים לסבול איש את רעהו; "הם אלרגיים". שני הדברים לאו דווקא סותרים.
בשבוע שעבר היה לגלנט ביקור מסקרן: הוא הגיע למרכז המתוקתק והמרשים של "אחים לנשק", ממנו מסייעים לאזרחים ולוחמים בציוד, מזון, בגדים, ובעצם הכל. אלה אותם "אחים לנשק" שעשו מסיבות לילה לבן מול הבית שלו, והפעילו עליו כל מנוף של לחץ במהלך ההפיכה המשפטית. בין היתר, הייתה מודעה שבה הוא הוצג כדמות על מטרה והכותרת "גלנט מפרק את צבא העם" (אחים לנשק התנצלו ושינו את המודעה). הפגישה הייתה, ובכן, כמו של אחים לנשק. הרי בסוף, הם כולם אכלו מאותו המסטינג הצבאי. הוא ראה אותם כבנים סוררים, הם ראו אותו כבן אובד; עכשיו, בעת מלחמה, ואחרי מות ההפיכה, כולם חוזרים הביתה.
מראשית המלחמה, הגישה של גלנט אגרסיבית. מבחינתו, 7 באוקטובר דורש סדר אזורי חדש, וכדי להשיגו צריך להשתמש בעוצמת צה"ל. "אי-אפשר לקחת את זה ממנו – הוא הסוס הדוהר", אמר לי גורם מקצועי המעורה בדיוני קבינט המלחמה, "הוא משתגע מההססנות של נתניהו. רואים ומרגישים את זה כל הזמן". ב-11 באוקטובר, במתקפת המנע שלא התרחשה, זה היה בולט מאוד. כפי שפורסם בחו"ל, מערכת הביטחון כולה הייתה משוכנעת שצריך לפעול, ושזו הזדמנות יוצאת דופן, שלא תשוב על עצמה. חלון הזמנים היה מצומצם. תרשו לי לדמיין בעיני רוחי את המצב: גלנט נמצא בבור, ומתברר כי התנאים בשלו למתקפת מנע נרחבת על חיזבאללה. הוא מעדכן את ראש הממשלה. צריך לכנס קבינט. גלנט עוזב את הבור, אבל – אני מנחש - נותן הוראה שהמטוסים כבר יהיו באוויר, כדי שיהיה אפשר לתת פקודה מיד לשגר. ואז שר הביטחון, צה"ל, אמ"ן וכל השאר נתקלים במחסום אטום: הזהירות הידועה של נתניהו (שאין לזלזל בערכה, אגב). הזמן נגרר. החלון הולך ונסגר. נתניהו מבקש עוד מידע, עוד שיחה. הלחץ האמריקאי חד-משמעי, בוטה. אם היו מטוסים באוויר, אני מנחש שהם חגו, והמתינו. לבסוף הגיעה תשובה שלילית מקבינט צעיר, מבועת מאירועי השבוע הקשה בתולדות המדינה. האפשרות למהלומה מפתיעה בצפון נמחקה. כנראה לשנים.
לגלנט השפעה עצומה במלחמה, הרבה יותר ממה שהציבור מבין, אבל אין ספק שאת הוויכוח החשוב ביותר, מערכת הביטחון הפסידה. הגישה של גלנט וצה"ל הייתה טקטיקה צבאית קלאסית: אם אתה במלחמה עם שני אויבים, תכה בחזק קודם לכן. כי החלש, אם תתחיל איתו, יתיש אותך – ואז החזק יכה בך גם. לכן רבים חושבים שהיה צריך להתחיל בחיזבאללה.
על כך יגידו הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט: השתגעתם. להסתכסך עם ארה"ב. לסכן את הפלת חמאס, כי כוחותיך מרוכזים בצפון. להכניס את ישראל למתקפת טילים שהייתה משנה את הנוף הישראלי ומביאה ללא ספק למאות ויותר הרוגים. למחוק את התמיכה העולמית במערכה, כי למעשה פצחת במלחמה אזורית.
אלה טיעונים טובים ומשכנעים. אך מה שמתברר, חודשיים אחרי השבת השחורה, הוא שהצפון גם הוא ריק מאדם. חיזבאללה, האיום הגדול יותר, ספג מכות מוגבלות. השבת תחושת הביטחון, מצוקי ראש הנקרה ועד פאתי קריית-שמונה, נראית קשה מתמיד. ביום רביעי בערב פירסמתי ב-ynet על אודות ניסיון אמריקאי להגיע למתווה מוסכם על קו הגבול בצפון, כפי שעשו בהסכם המים הטריטוריאליים עם לבנון. התכלית היא לא רק הסדרת הגבול (עניין מורכב בפני עצמו, בגלל הר דב בעיקר) אלא הרחקת חיזבאללה באמצעים דיפלומטיים, כחלק מעסקת החבילה. באותו יום ביקר שר הביטחון גלנט בצפון; הוא לא שלל את האפשרות של הסכם בינלאומי, אבל הבהיר שללא הסכם, ישראל תפעל להרחקת חיזבאללה. בכוח.
במשך שנים, טיפחו האמריקאים את שרי הביטחון הישראלים. פינקו אותם. אצל גלנט, הם גילו אגוז קשה מהרגיל. הוא איננו אריאל שרון במלחמת לבנון הראשונה, ימיה הקשים ביותר של הברית הישראלית-אמריקאית, אבל הוא בהחלט לא רוקד טוויסט לפי החליל שלהם. הוא מגבה את צה"ל בהפעלת אש יוצאת דופן, לא ממצמץ מול מחאות אמריקאיות על פגיעה באזרחים, מתחשב בשיקולים קריטיים כמו הכנסת אספקה הומניטרית ודלקים – אבל מציב גבולות בפני וושינגטון. ב-11 באוקטובר, בסיפור מתקפת המנע – הוא למעשה פעל נגד עמדתה, ששואפת להשאיר את לבנון ושאר השחקנים האזוריים מחוץ למלחמה. בעצם, כרגע האמריקאים מקבלים יותר אוזן קשבת מגנץ, איזנקוט ונתניהו (דרך שליחו עלי האדמות, רון דרמר). מי שחושב שגלנט מתכוון לקבל בקלות תכתיב אמריקאי לסיום התמרון היבשתי (בוושינגטון מדובר על ינואר, מיד בסיום חופשת חג המולד) – עלול להיות מופתע.
מלכתחילה, ההחלטה על התמרון, מסתבר, הייתה מורכבת וקשה יותר ממה שפורסם. לציבור הישראלי היה ברור שצה"ל חייב להיכנס לעזה. לצה"ל זה היה ברור. לשר הביטחון זה היה מובן מאליו. אך רה"מ נתניהו, עמוס בחוסר אמון כלפי צה"ל - אולי מוצדק לאור 7 באוקטובר - הוזן בתפיסות אפוקליפטיות. בתחילה, נתניהו נתן תחושה שהוא לא רוצה בכלל לתמרן בעזה. נציב קבילות החיילים לשעבר יצחק בריק צדק לגבי ההגנה הכושלת על יישובים ישראליים במלחמה. הוא טעה לגבי יכולת הלחימה של צה"ל. אך נתניהו קנה את כל החבילה של בריק, ובמהירות. בשבוע הרלוונטי של דיוני הדרג המדיני, נתניהו נשמע לעמיתיו מיואש. ביבי הזהיר מפני "אלפי הרוגים" אם צה"ל ייכנס לרצועה. גורם מדיני, בקיא מאוד, אמר שאיננו זוכר מספר מדויק, אבל זוכר בהחלט את הפסימיות, את חוסר האמון של ראש הממשלה, את ספקותיו־שאלותיו לגבי מספר המוני של חיילי צה"ל הרוגים במלכודות של חמאס ברצועה. נתניהו התחיל להשתעשע ברעיון של "מצור" על עזה בלבד, התקפות מהאוויר, פעולות של יחידות מיוחדות, בלי השתלטות אמיתית.
זו הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה נתניהו נרתע מהכניסה לעזה - שאותה חגג השבוע עם "כיתור הבית של סינוואר". מתברר שלשכנע אותו לקח כמה ימים. גלנט הפעיל לחץ, כהרגלו, יחד עם כל מערכת הביטחון. הטיעון היה שללא כניסה משמעותית ביותר, וטיהור, מיטוט חמאס לא יתממש – והשבת החטופים תתפוגג. מערכת הביטחון אמרה שאין ברירה, גנץ ואיזנקוט גם; לבסוף, נתניהו התרצה. היום הוא מציין את הישגי צה"ל בעזה בגאווה; אפשר לדמיין מה היה אומר אילו נבואות הזעם על מלכודת בעזה היו מתממשות. אילו היו חלילה 400 הרוגים לצה"ל. התשובה פשוטה: ההצלחה תמיד שלו, הכישלון - של מישהו אחר.
הפגישה בין גלנט ואחים לנשק הייתה, ובכן, כמו של אחים לנשק. הרי בסוף, הם כולם אכלו מאותו מסטינג. הוא ראה אותם כבנים סוררים, הם ראו אותו כבן אובד; עכשיו כולם חוזרים הביתה
פעם נוספת, עם הרבה דם רע, הייתה במו"מ להשבת החטופים. הדרג המדיני בישראל סיכם על עמדה הדורשת את השבת הילדים והנשים כולם. כתוצאה מ"תקלה כלשהי בתקשורת" לדברי בכירים בישראל, ראש המוסד דדי ברנע היה משוכנע שעל פי שיקול דעתו, כאשר בידיו ההצעה הטובה ביותר, הוא יכול לסגור על דעת עצמו את מספר המשתחררים בעסקה. הדברים "ננעלו" על כ-50 חטופים בלבד, גם מול ראש ה-CIA ביל ברנס.
כאשר גלנט שמע שהוסכם על מספר מוגבל כל כך של חטופים, הוא התפוצץ. שר הביטחון הודיע לנתניהו שהסיכום לא על דעתו, לא מקובל ולא יעבור. השב"כ וצה"ל גיבו בטענה שיש לשפר את התנאים. צריך לומר שזה היה ויכוח לשם שמיים: כולם הסכימו שצריך לשלם מחירים, גם כבדים, כדי לשחרר חטופים, כולל עצירת הלחימה. הוויכוח היה מה ניתן להשיג.
בכירים בדרג המדיני חשו שנתניהו נכנס לפאניקה מהווטו של שר הביטחון. הייתה שיחה אחת, טעונה, בין גנץ לשר הביטחון. עליך זה לא מקובל, אמר גנץ לגלנט, אבל על הקבינט כן. לא, השיב גלנט, אני לא אסכים למספר כל כך נמוך של משוחררים.
ונתניהו? כרגיל, על הקווים. במקום לעשות סיבוב פרסה מהיר ולחזור עם תשובה מהירה לקטאר ולאמריקאים, ולדרוש מתווה שיוביל לשחרור חטופים נוספים, רה"מ דרך במקום. בזמן הזה, יחיא סינוואר נעלם. היה חשש כבד שהעסקה כולה ירדה לטמיון. היו בדרג המדיני שחשבו שגלנט, ובמידה מסוימת נתניהו, לקחו סיכון על חיי החטופים. השבוע פורסם – בשל התבטאות אמריקאית פזיזה – החשש שחמאס מתעלל מינית בחטופות. אפשר להעריך כי הדרג המדיני ידע על כך זמן מה, גם לפני העסקה, ומכאן תחושת הדחיפות והחרדה. איזנקוט וגנץ דרשו מנתניהו להפסיק לבזבז זמן והמתיחות הייתה גם מול שר הביטחון וצה"ל.
השורה התחתונה: אחרי שלושה ימי היעלמות, ולאור התמרון הקרקעי ברצועה והלחץ הצבאי, חמאס חזר למתווכים הקטארים עם התרככות. כך נולד מתווה העסקה שהבטיח לחמאס הארכה של יום בעבור שחרור כל עשרה חטופים נוספים. "היה אפשר להשיג את אותו מתווה, בלי כל התקלה הזו וגם בלי המשבר", טוענים גורמים שהיו מעורים במגעים. אולי. במערכת הביטחון חושבים אחרת: "אם אנחנו לא היינו מתעקשים, ואם לא היינו מקבלים גיבוי מהדרג המדיני (ז"א מגלנט ‑ נ"א), עשרות חטופים היו נשארים בשבי חמאס".
השבוע נחת מטוס המטען ה-200 מראשית הלחימה. המשמעות איננה רק שיהיה לצה"ל מספיק טילים, פגזים וחלפים לחודשים, אלא גם לעוד שנה. וגם במקרה שחיזבאללה יצטרף למלחמה
מכל האירועים הללו אפשר לנסח התחלה של תפיסה. אם תרצו, תפיסת גלנט. היא: אחרי 7 באוקטובר, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, ישראל חייבת להגיע לצומתי החלטה ממקום של כוח. למעשה, ממקום כוחני. בשום אופן לא כנוע, מביע חשש. כוח רך ודיפלומטיה יושגו רק אחרי המחשת כוח קטלני. כך אמורה להשתקם ההתרעה הישראלית האזורית.
הנה משפט מפוכח ומדויק על מצב האנושות: בעקבות ביקושים חריגים, יש מחסור עולמי בחומר נפץ. ליתר דיוק: חסר TNT תקני. מהסוג שמרכיבים בתוך פגזים. בכל מלחמה השימוש בפגזי 155 מ"מ הוא נפוץ ביותר. כדי להרכיב פגזים כאלה, דרוש חומר נפץ. באוגוסט 2023 פורסמה ב-Israeldefense כתבה שכותרתה: "צה"ל רוכש פגזי ארטיליריה מאלביט, האם קצב הייצור יספיק למלחמה?". בידיעה נאמר שאלביט מסוגלת לייצר בחודש את מה שצה"ל יבזבז ביום לחימה אחד בלבנון, ושלכן בעת מלחמה ישראל תהיה תלויה מאוד בארה"ב ובפגזים שלה. "זה אחד הדברים שכולם מתמודדים איתם", אמר לי בכיר במערכת הביטחון, "כל העולם צריך TNT ויכולות הייצור לא מספקות את הביקוש". המלחמה באוקראינה היא הנרחבת ביותר שהעולם ראה במשך עשורים. היא יונקת חימוש מכל מי שיודע לייצר אותו. במקביל, יש מרוץ חימוש גלובלי כללי, בעיקר באסיה ובמזרח התיכון. עוד לפני המלחמה בעזה המצב היה כזה שארה"ב הייתה צריכה לפנות ליפן – שלכאורה אוסרת על יצוא תחמושת מתחומה – כדי לרכוש חומר נפץ.
לכן, "כלכלת חימושים" היא מרכיב חשוב במלחמה שמעסיק בעיקר את מנכ"ל משרד הביטחון. השבוע, לדוגמה, נחת מטוס המטען ה-200 מראשית הלחימה עם אספקה שוטפת לצה"ל. משמעות הביטוי איננה רק שיהיה לצה"ל מספיק טילים, פגזים וחלפים לחודשים הקרובים, אלא גם לעוד שנה. וגם במקרה שחיזבאללה יצטרף למלחמה. משרד הביטחון, צה"ל וגורמים נוספים מטפלים בנושאים האלה באופן יומיומי.
עבור רובנו, תמיכה אמריקאית היא גיבוי רטורי. הצהרה של הבית הלבן, דברים של שר החוץ בלינקן. אך הנקודה היא המעשים: ההגנה הקבועה במועצת הביטחון, העברת כוחות צבאיים למזרח התיכון והרתעת חיזבאללה, ואספקת נשק ותחמושת. כל אחת מההחלטות הללו היא הכרעה אישית של הנשיא ביידן. ברצותו, בהינף אצבע, ישראל בצרות צרורות. וביידן, ורצוי שהעניין הזה יהיה ברור, מתברר כנשיא הכי חשוב לישראל מאז ריצ'רד ניקסון, שהחליט על הרכבת האווירית והגיבוי במלחמת יום הכיפורים, והארי טרומן, הנשיא שהכיר במדינת ישראל מיד לאחר הקמתה. העמדות של ביידן כה פומביות וחד-משמעיות - השבוע הוא הדגיש את האלימות המינית של חמאס ב-7 באוקטובר – שיש אפילו כאלה בוושינגטון ששואלים האם הוא הולך לרוץ שוב לנשיאות. האם ייתכן שביידן החליט שהוא כבר לא עושה חשבון.
מה הקשר? אם מביטים בסקר גאלופ האחרון, רואים בדיוק. בגדול, הציבור האמריקאי לא מרוצה מהתפקוד של ביידן כנשיא. אבל הוא עוד פחות מרוצה מהטיפול שלו במלחמה במזרח התיכון. 37% מגבים את תפקודו כנשיא. רק 32% חושבים שהוא עושה עבודה טובה בטיפול במלחמת עזה. אצל נשים הפער גדל ל-10%. נשים הן מעוז חשוב של המפלגה הדמוקרטית. בקרב אנשים שאינם לבנים, הפער הוא 14%. עוד מוקד כוח קריטי בבחירות 2024. הרבה יותר אמריקאים חושבים שמדינתם לא מסייעת מספיק לפלסטינים הומניטרית, מאלה שחושבים שהיא לא עוזרת מספיק לישראל צבאית. הציבור בארה"ב מגבה את פעולתה הצבאית של ישראל, אבל בקושי: 50% מול 45% שמתנגדים. הנקודה היא מי שמתנגדים: צעירים עד גיל 34, שם 67% (!) נגד פעולת ישראל. אנשים לא לבנים (64%). התומכים הגדולים הם בני 55+, ורפובליקנים (71%). ביידן הוא נשיא דמוקרט, שמוביל מדיניות שבעיני הציבור היא רפובליקנית. הוא פשוט שוכב על הגדר.
האם האמריקאים יבחרו בנשיא הבא לפי המלחמה בעזה? כמובן שלא. אבל ביידן ממילא נתפס במפלגתו כשריד לעידן עתיק שהולך ועובר מהעולם.
יש פה כמה מסקנות. הראשונה, שוב, היא כיצד הנשיא מוכן לפעול בעבור מטרה בעייתית ולא פופולרית במיוחד בקהל שלו (תמיכה במלחמה ארוכה שמנהלת ישראל). כמה פוליטיקאים ישראלים (ובראשם נתניהו) היו עושים מה שנכון אסטרטגית בעיניהם, גם אם הקהל שלהם שונא את זה?
מסקנה אחרת קשורה לאורך המלחמה. לישראל יש אינטרס קריטי שהמלחמה תסתיים במהירות, והנושא יירד מסדר היום העולמי, ולא ייחשב כפקטור משמעותי במערכת הבחירות הקרובה בארה"ב. המשך נוכחותו יכולה לגרום לתוצאות בלתי צפויות: לדוגמה, מיצוק התפיסה שישראל היא רעל פוליטי בעבור בוחרים צעירים.
עוד מעט מגיע חג המולד, ואחריו החופשה המסורתית אל תוך ינואר. בסיומה, ארה"ב רוצה לראות את ישראל עוברת לשלב חדש, כזה שחבר קבינט המלחמה בני גנץ מגדיר "מעבר ממלחמה ללחימה". הממשל אומר לישראל – רציתם להביס את חמאס? תביסו אותו כבר, או תשנו תוכניות. ותודיעו לנו גם איך זה ייראה ביום שאחרי. זו עמדה מובנת לגמרי. עם ובלי קשר - אם ביידן יפסיד, בפוליטיקה האמריקאית יסיקו מסקנות, והקישור בין התמיכה בישראל לבין התבוסה יהדהד דורות קדימה.
