בתום היום השישי למלחמת ששת הימים, פנה דובר צה"ל לעורכי העיתונים וערוץ הרדיו היחיד ("קול ישראל") וביקש שמעתה לא יאמרו "הרמה הסורית" אלא רמת הגולן. זה שמו של האזור. ממש כפי ששגריר ארה"ב המיועד מייק האקבי אמר לאחרונה: "אל תגידו 'הגדה המערבית', מונח מינהלי ירדני, אלא יהודה ושומרון. זה שם האזורים הללו".
עתה, שמשטר אסד נפל, וצה"ל השתלט גם על פסגת החרמון, תמוה שמנהיגינו משתמשים בהגדרה "החרמון הסורי".
אין לסורים שום מורשת בגולן, ולא בחרמון. אין עם סורי. הביטו במפה: זה אוסף שבטים בין הקווים הישרים, ששרטטו המעצמות בסרגל, כדי לחלק ביניהן את האימפריה העותמנית בתום מלחמת העולם הראשונה.
מנהיגינו מציגים עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי. והוא קרא לזה "כתר החרמון". אין בהגדרה הזאת כדי להרגיז שום גורם. אבל להעניק לַ"לא עם" הסורי את הבעלות? אוניברסיטת ת"א לא נקראת "אוניברסיטת שייח' מוניס". והקמפוס בגבעת רם איננו נקרא "קמפוס שייח' באדר".
מעשה שהיה כך היה: חודש אחרי שטרומפלדור וחבריו נפלו בתל חי, ארגן ז'בוטינסקי את ההגנה על יהודי ירושלים מפני הפורעים הערבים. הבריטים כלאו אותו, על "עבירה" זו במבצר עכו... השקיף ז'בוטינסקי מחלון תאו אל פסגת החרמון, וכתב את "שיר אסירי עכו", ובו הנבואה: "אנו שֶבי, אך לבנו אל תל חי בצפון/ לנו לנו, תהיה לנו, כתר החרמון!".
אין לסורים שום מורשת בגולן, ולא בחרמון. אין עם סורי. הביטו במפה: זה אוסף שבטים בין הקווים הישרים, ששרטטו המעצמות בסרגל, כדי לחלק ביניהן את האימפריה העותמנית בתום מלחמת העולם הראשונה
נבואה זו של ז'בוטינסקי התגשמה אחרי מלחמת יום הכיפורים: תחילה הדף צבא סוריה את כוחותינו מ"כֶּתֶף החרמון" (כך קראו לו בתחזית מזג האוויר באותן שנים). אך בהתקפת הנגד שחררנו גם את כתף החרמון וגם את הפסגה! כך ניבא ז'בוטינסקי! אבל בהסכמי ממשלת גולדה מאיר אחרי מלחמת יום הכיפורים גלשנו חזרה אל כתף החרמון.
מה טעם לשנן לעם, ולעולם, שחיילינו באדמה זרה?
עכשיו, כשחיילינו מתארגנים לשהות ממושכת שם – מה טעם לשנן לעם, ולעולם, שחיילינו באדמה זרה? והרי אין "מפת סוריה ההסטורית"...
יהושע בן נון חילק את הארץ לשבטים, ונאמר שם (יג יא): "וכל הר חרמון וכל הבשן". בשיר השירים (ד ח) אומר האוהב: הביטי, "תשורי...מראש שניר וחרמון".
אבשלום קור צילום: יואב דודקביץ' אבותינו הכירו את כל פסגות החרמון: "מארץ ירדן וחרמונים" (תהלים מב ז). השמות האחרים לחרמון (שניר, שׂריון, שיאון) נמנים בפי משה רבנו (דברים ג ט, וכן ד מח) כשמות בפי צידונים ואמורים. העמים ההם נעלמו לפני יותר מאלפיים שנה.
אם תלמידי ז'בוטינסקי אינם אומרים את המונח של ז'בוטינסקי "כתר החרמון" – בואו נתחיל בכך אנחנו. אולי תלמידי ז'בוטינסקי יבואו אחרינו.
