כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר, מתקשרים אלי בני הגיל השלישי של כפר עזה. בני 65, 78, 90. אין להם בית. וכל אחד שם איבד. אחת איבדה ילדה ונכדה, אצל אחר הבן חטוף. והם מבקשים שאפגש איתם להרצאה. ועל מה הם רוצים שאני אדבר? לא, לא על טראומה, לא חרדה, לא על כעס או על אובדן. הם רוצים לדבר על הרגלים! ואני שואלת, מה, מה הרגלים? ומה לגבי… כל מה שקרה? והם, שאיבדו הכל, אומרים: "אל תדאגי, אנחנו 'על זה', אבל אנחנו מחפשים גם תוכן שיעזור לנו להמשיך לחיות".
ואני מגיעה להרצאה, והם מדברים איתי בשיא הרצינות על זה ש"אני אוכלת יותר מידי מתוק", "אני יותר מידי זמן בנייד", "אני רוצה לקרוא יותר", "להיפגש עם חברים". והמפגש איתם לא עוזב אותי. איך הם, אפילו הם. רוצים להמשיך לחיות.
ויקטור פראנקל קרא לזה: "כן לחיים, למרות הכל". אני חושבת שכולנו שואלים עכשיו את השאלה הזאת: האם אפשר לבחור בחיים, למרות הכל? ויקטור פראנקל גם כתב: "אפשר ליטול מאיתנו הכול, כמעט; את בריאותנו, את רכושנו, את כבודנו, את חירותנו, וגם את היקר לנו – חוץ מדבר אחד: את החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו".
וזה משפט מדהים ומעורר מחשבה, ואולי גם מעצבן. אבל מה אם נניח לרגע שזה ככה עכשיו? שסליחה, אבל לא נרשמנו לתכנית של המלחמות. לפילוג. איראן. לא. האמת, היו לנו תכניות אחרות. אבל עכשיו זה כאן. ואנחנו יכולים לבחור אם לשאול "מה יהיה?" או לשאול "מה נעשה?" אנחנו יכולים להגיד שהכל זוועה, ואנחנו יכולים לשאול מה הדבר הקטן שאני כן יכול לעשות כדי לבנות פה חיים טובים יותר.
אנחנו מרגישים בטוחים כשאנחנו עושים משהו, כשאנחנו בשליטה. פאסיביות מובילה לפסימיות. אקטיביות מובילה לאופטימיות
אנשים מדווחים שהם מרגישים הכי בטוחים כשהם מתנדבים. כשהם שומרים על הילדים שלהם. כשהם מקשיבים למישהו אחר. כשהם עובדים. כלומר, אנחנו מרגישים בטוחים כשאנחנו עושים משהו, כשאנחנו בשליטה. אנחנו בטח לא מרגישים בטוחים כשאנחנו יושבים שעות מול החדשות ורק מחכים לדבר הנורא הבא. פאסיביות מובילה לפסימיות. אקטיביות מובילה לאופטימיות.
העשייה שלנו מייצרת תקווה. היסוד הזה שהמדינה שלנו מושתת עליו. התקווה הוגדרה על ידי הפסיכולוג ריק סניידר כשילוב בין האמונה שיהיה טוב, שיהיו לי את הכוחות להתמודד, לבין דרכי הפעולה והמעשים שיובילו לזה. כלומר, זה לא רק לקוות שיהיה טוב, זה לעשות את מה שאנחנו יכולים כדי שזה יקרה. גם אם זה להתמקד בהרגלים הכי קטנים. ברגעים הקטנים של השמחה.
אז הנה שאלה של תקווה שכל אחד יכול לשאול את עצמו: אם נרוץ קדימה בזמן, לעוד 10 שנים, מה היית רוצה לספר על התקופה הזו? אני הייתי רוצה לספר שמצאנו את הדרך לדבר אחד עם השניה גם כשאנחנו לא מסכימים. הייתי רוצה לספר שהבנתי מה חשוב לי באמת, ואיך אני רוצה לחיות. שהבנתי למה זה הבית שלי. שהביטחון שלנו התחזק. שלא השארנו אף אחד מאחור.
יהודית כץרותם קלינגרלכל אחד מכם יש תשובה לשאלה הזאת. ומתוכה תעלה השאלה הבאה: אז מה אני צריכה לעשות היום. מחר. החודש. השנה - כדי שבעוד 10 שנים זה יהיה נכון? איפה זה עלי, ליצור עתיד טוב יותר? אולי לבקש סליחה, להקשיב עד הסוף, לנהוג אחרת בכביש, לשתף את מה שאני מרגישה.
חוסר אונים זו התחושה שאין לי מה לעשות. שאני כלואה. והיא ה-מאפיין של החוויה הטראומטית; חוויה שבה אני מרגישה שמשהו נורא קורה לי ומסכן אותי או את היקרים שלי, ואין לי שום דבר לעשות לגבי זה. רב האנשים יחוו לפחות אירוע אחד כזה בחיים.
אנשים לא רק שורדים, לא רק חוזרים לתפקד, אלא מדווחים על שינויים חיוביים. לפעמים הקרקעית היא הנקודה לדחוף ממנה למעלה
ומאז 7 באוקטובר, המילה "טראומה" מרחפת באוויר. הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) ניתן להעריך כשאנחנו בפוסט, כלומר אחרי. ואנחנו עוד לא שם. אבל הנה כמה נתונים חשובים בהקשר הזה, כאלה שמעוררים תקווה. הסטטיסטיקות מדברות על כ-10% שיפתחו PTSD. כ-90% לא. מתוך אלו שחוו טראומה, אגב, 50% בממוצע יצליחו להשתקם בעזרת טיפול. ובין 50 ל-70% - יחוו צמיחה פוסט טראומטית. כלומר, אנשים לא רק שורדים, לא רק חוזרים לתפקד, אלא מדווחים על שינויים חיוביים. לפעמים הקרקעית היא הנקודה לדחוף ממנה למעלה.
אנשים חווים צמיחה כזאת בחמישה ממדים:
1. הם מעריכים יותר את החיים. ההבנה כמה החיים נדירים מזכירה כמה מזל יש לנו לחיות. כמה נעים החיבוק. כמה יפה החיוך של הילד. כמה הכל לא מובן מאליו.
2. הקשרים הופכים למשמעותיים יותר. אחרי טראומה משקיעים יותר בדבר הכי חשוב שיש לנו - אחד את השני. הסבל שעברנו מגביר גם את החמלה, את האמפתיה לכאב של האחר. רק תזכרו כמה עזרתם, מאז שכל זה התחיל, לאנשים שאתם אפילו לא מכירים.
3. הבנה כמה כוח יש לי. ההכרה בכמה אני פגיע גם מזכירה כמה אני חזק. גם בגוף וגם בנפש. היזכרו בחייל הזה שנפצע ובוחר לחזור ולהמשיך להילחם. זאת ההבנה שדברים רעים יכולים לקרות, אבל אם התמודדתי עם זה - אוכל להתמודד עם הכל.
4. סדרי עדיפויות משתנים. ההבנה שהחיים עלולים להיות קצרים יותר - מחדדת שחיים רק פעם אחת. אז מה באמת חשוב? אילו הזדמנויות חדשות מחכות לי? איזה חלום הגיע הזמן להגשים?
5. התפתחות רוחנית. אנשים מאמינים שיש משמעות ללמה זה קרה. שאלוהים עזר להם לעבור את זה. שהיה להם תפקיד. שאלות עמוקות וחדשות שנפתחות אחרי טראומה.
צמיחה היא כמו מראה שהתנפצה - אתם יכולים להדביק אותה ואז להביט בעצמכם דרך השברים והסדקים הרבים, או ליצור ממנה יצירת אמנות חדשה. צמיחה לא מגיעה מהניסיון להחזיר את המציאות למה שהייתה קודם, או להדחיק, להתעלם ולשכוח ממה שקרה. הצמיחה מגיעה מלקבל שמה שקרה - קרה, ולשאול מה אפשר לעשות עם זה מכאן.
זה עלינו. על כל בנאדם ועל כולנו ביחד. אף אחד אחר לא יבוא, ואנחנו יכולים לבחור בתקווה, ולהגיד כן לחיים למרות הכל. אם בכפר עזה הם יכולים, אז גם אנחנו, כולם.
יהודית כץ היא מגישת הפודקאסט המצליח ״חושבים טוב״, יזמית, יועצת, מרצה וכותבת המתמקדת בפסיכולוגיה חיובית ופסיכולוגיה מעשית מחקרית
