ב-22 באוגוסט עלינו מעוטף עזה לירושלים והקמנו מאהל מחאה מול בית ראש הממשלה בנימין נתניהו ברחוב עזה. השנה הייתה 2014 והיינו, בדיעבד, בשבוע האחרון של מבצע צוק איתן. הרמטכ"ל בני גנץ קרא לנו לחזור לבתים והבטיח ש"הכלניות ישובו לפרוח", אבל באותו יום נהרג בנחל עוז דניאל טרגרמן בן ה-4 בפתח ביתו, וכעבור כמה ימים נהרגו בנירים זאביק עציון ושחר מלמד, ונפצע קשה גדי ירקוני, לימים ראש מועצת אשכול.
אחרי 100 ימים במלחמת חרבות ברזל אנחנו כבר מחשבים את קיצנו לאחור. נתניהו משחק תפקיד חדש, אולי בגלל מניעיו הפוליטיים, ומסרב להפסקת האש, אף שברור שהשינוי כבר כאן. ב"שלב השלישי", כפי שמכנים אותו בצבא, מתוכננות רצועת ביטחון ופעולות יומיות בלב חאן יונס, אולי גם ברפיח וברצועת עזה בכלל, תוך שיקום המכשולים והצבת כוחות משמעותיים בין ישראל לבין כוחות חמאס והג'יהאד האיסלאמי.
עד לפני שנה גרתי בשדרות ואני שותף גם למאבק של חבריי ושכניי שזועקים שלא יחזרו עד שיהיה ביטחון. עם חבריי הנוכחיים בקהילת קיבוץ נירים, שמובילים את המאבק למען השבת החטופים ממוקד הפינוי שלנו באילת, אנחנו זועקים להחזיר אותם עכשיו. המפונים והמתפנים מהצפון חיים במציאות שבה לא רואים את התחלת הסוף של הפליטות שלהם. המנוף האזרחי לא תמיד עומד בפני לחץ הממשלה, אבל חשוב לנסח עכשיו כמה תנאים ברורים לחזרה שלנו לשדרות ולעוטף, וגם ליישובים בגבול הצפון:
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• משפט הראווה של האג
• מקצצים בכבשת הרש של התרבות
• ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת
1. ביטחון אמיתי. לא עוד "תחושת ביטחון" והבטחות ל"סבב מרתיע" כל שנה. דרושה השקעה מיידית, גם בעלות גבוהה, למיגון מלא של היישובים בטווח 10-0 בצפון ובדרום, כולל מוסדות החינוך. המדינה עשתה את זה בשדרות וחייבת לעשות את זה שוב. זה ידרוש גם שיקום ושיפור המכשולים, השקעה בכיתות הכוננות, הכפלה של מיירטים והתעקשות על חיסול או הרחקת צמרת חמאס מעזה ומהגדה.
2. חזרת כלל החטופים. הקהילות שלנו מרוסקות כאשר יקירינו מתענים במרחק קילומטרים מאיתנו והמהלך הצבאי לא מצליח להחזיר אותם. זו עובדה. לכן נחוצה עסקה מיידית להשבת חטופי 2014 וחטופי 2023. גם במחיר עצירה זמנית של המלחמה בעזה. זו המחויבות הראשונה והמטרה הראשונה של המערכה. בלעדיה אין שיקום לעוטף ואין "תמונת ניצחון".
3. הסדר מדיני. המלחמה חייבת להיגמר עם הסדרים שמגובשים מעכשיו, באמצעות מינוי צוותי עבודה להתוויית היום שאחרי. זו מחייבת בניית מנגנון שלטוני חדש בעזה, תחת ערבויות ובשותפות מצרים, מדינות האזור המתונות, האיחוד האירופי, האו"ם וארה"ב. השיקום של עזה צריך להיות קשור בתוכנית לגדה המערבית, ולשם כך דרוש מינוי צוות לבחינת העתיד של ישראל במזרח התיכון ופתרון הסכסוך. בצפון דרושה עמידה על מימוש החלטה 1701 והסגת החיזבאללה מעבר לליטני.
4. השלטון הנוכחי צריך ללכת. אין תקומה עם מי שאחראים למחדל. ראשי מערכות הביטחון כבר לקחו אחריות והודיעו שילכו, ויש לקוות שכך יקרה. כעת גם הממשלה המכהנת והכנסת צריכות לעשות זאת בלי להמתין לאף ועדת חקירה. אנו צריכים בחירות בחצי השנה הקרובה.
אבי דבושצילום: גדי קבלו5. שיקום אזרחי. בהנחה שמובן לכל שחזרה למצב טרום 7 באוקטובר אינה אפשרות, השיקום חייב להתבצע בשותפות עמוקה מול הערים והמועצות האזוריות בנגב המערבי ובגבול הצפון, ובינן לבין עצמן. זה הזמן לבניית רשויות חדשות ומתפקדות, לצד תנועת תושבים רחבה, שיאפשרו שלטון אזורי בעל סמכויות רחבות. השיקום חייב לכלול מהלכים לצמצום פערים בין מרכז ופריפריות וחיבור הציבור הבדואי העני והחברה הערבית כולה לכלל האוכלוסייה הישראלית.
הטבח הנורא בתולדות ישראל חייב להפוך להזדמנות לשינוי שתמנע חזרה ל-6 באוקטובר. זאת שעת כושר נדירה שחייבת לחולל תיקון עומק בחברה הישראלית בכלל ובנגב המערבי בפרט.
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מחבר הספר "מרד הפריפריות" ומנכ"ל קול רבני לזכויות אדם
