נאומיהם של לוין וסמוטריץ' בהפגנה בעד המהפכה המשפטית
(צילום: satview)
לכל עיתונאי פעיל יש רגע יריב לוין משלו. הרגע שלי נפל בעצרת ימין באחת ההתנחלויות הדתיות בגדה. לוין התייצב מול המצלמה של הדוברת שלו, וסינן מבין שפתיו מונולוג לעוקבים אחריו ברשתות החברתיות. נזכרתי במונולוג קודם של לוין מול המצלמה. הוא הופץ על ידי מנגנון התעמולה של הליכוד ביום בחירות. לוין סיפר בו סיפור מטופש, לא משמעותי כמו הקטע של בנימין נתניהו על הערבים שנוהרים לקלפיות אבל לא פחות מופרך. חבל לייגע את הקורא בפרטים.
כשסיים ניגשתי אליו. השיחה הייתה לבבית, כמו תמיד. תגיד, שאלתי אותו, איך הסכמת לדקלם סיפור שגם אתה יודע שכולו שקר, ועוד שקר מטומטם. הוא הסתכל בי מבעד למשקפיו במבט שכולו תימהון, מסוג המבטים שאנשים חכמים שומרים לאידיוטים. "מישהו מלשכת נתניהו ביקש ממני להגיד את הדברים האלה, אז אמרתי", הסביר. "מה הבעיה?". התעקשתי שיש בעיה. הוא התעקש שאין.
פוליטיקאים הם אנשים יצירתיים. הם משחקים בעובדות כמו שילד משחק בפימו: הם נוהגים ללוש אותן, לקרוע אותן לחתיכות ולחבר אותן מחדש, הכל על פי נוחות הרגע. לוין היה שונה. הוא גילה אדישות מוחלטת להבחנה בין אמת לשקר. מכונת אמת לא הייתה שוברת אותו, גם לא חקירת שב"כ. נוהגים לומר על אנשים כאלה שהם אופורטוניסטים גמורים. אני חשבתי שיש כאן משהו נוסף, יסוד נפשי.
הנאום שנשא לוין בהפגנת הימין ביום חמישי הכה גלים בגלל שני מרכיבים. האחד, הקללות; השני, השקרים. לוין מטיח קללות בשופטי בית המשפט העליון, בבכירי משרד המשפטים ובמערכת המשפט כולה מזה שנים. משום מה, ההתבטאויות שלו עברו עד לאחרונה בשקט יחסי. עזר לו, כנראה, הדימוי הפקידותי שהוא משרה, יותר דמות ממחזה של ניקולאי גוגול מאשר דמות בסרט של שוורצנגר. עזרה גם התפיסה הגורפת, המעוותת, של הזכות לחופש ביטוי שהשופט אהרן ברק הנחיל במערכת המשפט. כשלמילים אין מחיר, מפלס הקללות עולה לשמיים. במערכת פוליטית נורמלית לא היה סביר למנות דווקא אחד שמגדף מערכת לשר שממונה עליה. אולי לכן נתניהו בחר למנות שניים: לוין ודוד אמסלם.
השקרים צריכים להטריד יותר. לוין מייחס לבג"ץ תמיכה בטרוריסטים, במסתנני עבודה ובאנסים. זה חסר שחר, אבל כמו שלמדנו בשנים האחרונות, גם מהמחקר וגם מהניסיון, אין טעם להכחיש את הדברים: השקר רץ יותר מהר ונקלט יותר בקלות מהאמת. הרשתות החברתיות מטפחות שקרים. זה חלק מהמודל העסקי שלהן. שקרים מושכים טראפיק; טראפיק מושך רווח. המציאות הזאת הייתה צריכה לחייב את הפוליטיקאים ואת המנגנונים שעובדים למענם לגלות יותר אחריות. במקום זה הם מתמכרים לשקרים. הכוח משחית, אמר הלורד אקטון. השקר משחית עוד יותר.
מותר היה לצפות שבפתח ישיבת הממשלה אתמול (ראשון) יעמיד נתניהו את שר המשפטים שלו במקומו. זה לא קרה. במקום נזיפה קיבלנו מליצות ריקות על "הידברות", "רצון טוב" ו"הסכמות". מושב הקיץ של הכנסת נפתח אתמול בלי שנדע מה סדר היום ומי שולט בו. לאי-הוודאות הזאת יש השלכות כלכליות ופוליטיות. אין פלא שבמוצאי שבת התמלאו הרחובות שוב במפגינים נגד ההפיכה. "אנחנו הולכים לעבוד קשה מאוד", הבטיח נתניהו, ואף לא אחד משריו ידע למה הוא מתכוון באמת, אם יעבוד למען ההפיכה של לוין או נגדה, אם יעבוד בכלל, אם יעבוד בעיניים.
חולצת טי לבנה שמופצת בהפגנות המחאה מתהדרת באמירה חיובית: I LOVE BAGATZ, אומרת הכתובת על החולצה, בצירוף לב אדום גדול. מאחורי החולצה עומדת "דרכנו", עמותת מרכז-שמאל.
אהבה היא מצרך בחסר בימים אלה. אף על פי כן, אני לא חושב שאהבה היא האמצעי היעיל או הרלוונטי במערכה שמתנהלת עכשיו. לא עוצרים בולדוזר באהבה. המאבק שמתנהל עכשיו רחב ועמוק וחורג מהאופק הפוליטי. חברי הקואליציה בהנהגת לוין רואים בו מאבק על כוח: אם ישתלטו על המינויים לבית המשפט העליון ולצמרת משרד המשפטים יוכלו לעשות במדינה כעולה על רוחם. נכבוש את המערכת המשפטית, והארץ תשקוט 40 שנה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהמפגינים נגדם מוחים על כל המהלכים שהריצה הממשלה בארבעת חודשי קיומה. הכל קשור, כל הצעות החוק שהונחו על השולחן, כל ההכרזות והציוצים, כל הנושאים הבוערים שלא טופלו. הכול מצטבר יחד לקמפיין מהפכני נגדם, נגד ערכיהם, נגד מדינתם. לכן הדיונים בבית הנשיא חשודים בעיניהם. במקרה הטוב, הם ניסיון לשים פלסטר על פצע מדמם. במקרה הרע הם ניסיון לרפא גידול סרטני בכדור אקמול. מאבק על כוח מול מאבק על זהות: אין דרך קלה לגשר ביניהם.
יש מה לתקן במערכת המשפטית, אבל תיקון יותר דחוף נדרש בממשלה: אין דרך להחזיר את הממשלה לשפיות כשלוין ואמסלם מופקדים על מערכת המשפט, איתמר בן גביר על המשטרה, בצלאל סמוטריץ' על האוצר ורבע מהביטחון, והשקר פוקד על כולם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
