רוברט דסה, אחד מקורבנות פרשת "עסק הביש", נפטר אמש (שלישי) בביתו ברמת השרון בגיל 91. דסה, יליד אלכסנדריה שבמצרים, היה האחרון שנותר בחיים מאחת הפרשות הכואבות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא הותיר אחריו את רעייתו דינה, שלושת ילדיו, גיא, יעל ואלון - ושבעה נכדים.
רוברט דסה ומרסל ניניו, מרגלים מפרשת "עסק הביש"
(צילום : הקרן להנצחת קדושי קהיר)
רוברט דסה נולד כאמור באלכסנדריה שבמצרים, והחל את דרכו הציונית בתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא היה חניך ומדריך, ולימים גם מרכז הסניף בעיר. דסה, שבלט בפעילותו הציונית, עבר לאחר מכן לתנועת "דרור". בשנת 1951 הוא גויס לצה"ל על-ידי אברהם דר, שליח יחידה 131 של המודיעין הצבאי, שהגיע למצרים במטרה להקים רשת ריגול וחבלה כחלק ממבצע "סוזאנה". יחד עם צעירים ציונים נוספים, פעלו חברי הרשת בשתי חוליות - אחת באלכסנדריה והשנייה בקהיר. הרשת הייתה אמורה להיות מופעלת רק במצב חירום - אך העניינים התפתחו אחרת.
ב-23 ביולי 1954 התרחש אירוע דרמטי שהפך את המבצע החשאי למה שזכה מאוחר יותר לכינוי "עסק הביש". פיגוע כושל בקולנוע "ריאו" באלכסנדריה, שהיווה חלק מתוכנית חבלה רחבה יותר, נחשף - והמבצע קרס. באותו יום דסה היה בקהיר עם חברו שמואל עזר, לצורך ביצוע משימה אחרת. כשחזר לאלכסנדריה נעצר, יחד עם יתר חברי הרשת, מלבד מפקד הרשת אברי אלעד - שהתברר בהמשך כבוגד. דסה וחבריו נלקחו לחקירות קשות ונחשפו לעינויים אכזריים מצד השלטונות המצריים.
המשפט נגד חברי הרשת החל בדצמבר 1954, וב-28 בינואר 1955 כבר ניתנו גזרי הדין. שניים מהנאשמים, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות בתלייה - והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. דסה נידון ל-14 שנות מאסר ועבודות פרך. במהלך תקופת מאסרו, הפגין דסה כישורי הישרדות יוצאי דופן. הוא פעל בדרכים יצירתיות לשפר את התנאים הקשים במאסר ולעודד את חבריו. בין היתר הקים קבוצת כדורגל ותזמורת, וכן צייר ציורים רבים, בהם ציורי קיר שתיארו את חיי הכלא, הסוהרים והאסירים. את חלק מציוריו הוא אף הצליח להבריח אל מחוץ לכותלי בית הסוהר.
5 צפייה בגלריה
שוחרר במסגרת עסקה שהוביל ראש המוסד דאז. דסה בפגישה עם רה"מ גולדה מאיר
(צילום: באדיבות המשפחה)
לאחר מלחמת ששת הימים, בפברואר 1968, שוחרר דסה יחד עם שלושה מחבריו - במסגרת עסקה שהוביל ראש המוסד דאז מאיר עמית. כששב לישראל, הוענקה לו דרגת רס"ן (ובהמשך דרגת סא"ל), והוא הוכר כנכה צה"ל. עם שחרורו, החל דסה ללמוד היסטוריה של המזרח התיכון, ושפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב.
אחרי שסיים את לימודיו, עבד במשך שנים רבות כעיתונאי במחלקה הערבית של הטלוויזיה הישראלית. במסגרת עבודתו אף הצטרף למשלחתו של מנחם בגין לאחת מנסיעותיו למצרים בזמן המו"מ על הסכם השלום, שנחתם לבסוף ב-1979. בשנת 1992 פרסם דסה את ספרו "בחזרה לקהיר", שבו תיאר את חוויותיו האישיות מתקופת פעילותו ברשת, המעצר, החקירות והמאסר. הספר מהווה עדות חשובה לפעילות הרשת ולאירועים שקדמו לעסקת השחרור.
בנו גיא ספד לו: "בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של אבי, רוברט דסה, אחרון גיבורי ה'פרשה'. אבא היה גיבור ישראל, והקריב את שנותיו הטובות ביותר בכלא המצרי, בשליחות המדינה. בימים אלו המונח 'פדיון שבויים' מקבל משמעות נוספת. מעבר לחלקו בהיסטוריה, הוא היה האבא היקר שלנו, חם ואוהב. מבטיח שנעשה הכול כדי להמשיך בהנצחה ובזיכרון.
"אנחנו מתגעגעים, גאים ואוהבים. אבא מצטרף עכשיו לחברי הנפש שלו - מרסל ניניו, ויקטור לוי ופיליפ נתנזון, שעימם 'בילה' קרוב ל 15 שנים בכלא המצרי", הוסיף. "הוא מצטרף גם למאיר מיוחס ומאיר זעפרן, ולעולי הגרדום משה מרזוק ושמואל עזר, וגם למקס בינט שנטל את נפשו".
חברו גדעון מיטשניק ספד לו בפייסבוק: "מזה שנים רבות שאני בקשר עם רוברט, דינה וגיא. בשנה האחרונה הידרדר מצבו הבריאותי של רוברט, אך הוא עדיין המשיך לצאת למועדון ולשחייה בבית הלוחם. לפני מספר שבועות הגעתי לבקר בביתם החמים, היפה והצנוע ברמת השרון. היה חשוב לי לחזק ולחבק. היה זה המפגש האחרון עם רוברט היקר, שהקריב יחד עם חבריו את מיטב שנות צעירותו למען העם והמדינה.
"אתמול בערב, לאחר קבלת העדכון שרוברט נמצא בשעותיו האחרונות, הגעתי לחזק ולחבק את דינה והילדים", הוסיף מיטשניק. "בלילה קיבלתי מהבן גיא את ההודעה -'אבא נפטר'. רוברט היה השורד האחרון מאחד הכישלונות המודיעיניים והמוסריים הגדולים מאז הקמת המדינה. האם אנחנו הישראלים, המדינה, וכלל הגורמים הרלוונטיים ידענו לאורך השנים לזכור, לחבק ולהוקיר? יהא זכרך ברוך, רוברט יקר. לי מאוד תחסר. בהצדעה ובהוקרה, גיבור!".
