(צילום: נדב אבס)
גל הפיגועים האחרון צירף אל משפחת השכול הישראלית גם לוחמים שפעלו מול הטרור. הוא סיפק גם תזכורת כי בחזית נמצאות לוחמות, בצה"ל ובמשטרה, כמו שיראל אבוקרט ז"ל, ששירתה במג"ב ונרצחה בפיגוע בחדרה. מאז קום המדינה, למעשה עוד לפני, כבר במאבק על ייסודה, נשים היו שותפות למאמץ לקיים חיים בארץ הזו. כל אחת בדרכה, כולן במדים. ולא תמיד הן זכו להכרה על כך.
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התקיים מול המרינה בהרצליה משט זיכרון לזכר נשים שנפלו במסגרת שירותן בכוחות הביטחון. המשט, "גם הים זוכר", הוא יוזמה של מועדון סקיפריות הרצליה יחד עם ארגון יד לבנים. לקחו בו חלק 11 כלי שיט והשתתפו בו יותר מ-50 נשים, אמהות ואחיות של הנופלות, קצינות נפגעים ונציגות חיל הים.
הבחירה בים לא הייתה מקרית כמובן. את המשט הובילו סקיפריות מהמועדון, שנוסד על ידי אלינור דותן, ומטרתו להנגיש שיט ימי לנשים ולהפוך את התחום למקור העצמה נשית. הבנות ששירתו ונפלו השאירו סיפורים מעוררי השראה וכאב גדול. ילדות, חיילות צעירות, שהקריבו את חייהן במסגרת שירותן הצבאי.
גל הטרור האחרון עורר אצל חלק מהנשים כאן במשט רגשות קשים. "הפיגוע בחדרה, שבו נרצחו לוחמי מג"ב יזן פלאח ושיראל אבוקרט, החזיר אותי לאותו יום גיהינום שבו התבשרתי שהדר נרצחה בדם קר על ידי מחבל", מספרת סיגלית כהן, אמה של הדר כהן ז"ל, לוחמת מג"ב שהגנה בגופה על חבריה ונהרגה בקרב עם מחבלים לפני כשש שנים בשער שכם. "ממש קפאתי מול הטלוויזיה כשהראו תמונות מזירת הפיגוע. חשבתי רק ששוב אנחנו בתוך הסיוט הזה. אותן מילים. אותם מחזות קשים. זה מוציא אותי משלוותי. עוד משפחות שמצטרפות למשפחת השכול של משמר הגבול. אסון".
סיגלית מספרת שהיא הייתה "נסערת ונרגשת לקראת המשט שבין היתר מוקדש להדר שכל כך חסרה לי ולמשפחה. עופר, בעלי, עוד בהלוויה שלה, מעל הקבר, הבטיח לה שינציח אותה בכל הארץ, בכל דרך אפשרית. זה מה שהוא עושה מאז, בבתי ספר ובבסיסים צבאיים. הוא מספר על הדר שלנו ועל פעילותה שהסתיימה בפיגוע. היום הגעתי רק אני".
על הקטמרן "עמית" ישבו יחד אמהות ואחיות שכולות. הגלים היו שקטים, כאילו מכילים את המילים שהן שיתפו בדרך ללב ים. סיגלית המשיכה לספר: "כשקיבלנו את ההודעה על המשט לא יכולתי לעצום עין כמה לילות. ממילא אין לנו לילות שקטים מאז שקברנו את הדר. היא הייתה אש ועשן בבית, אנרגטית שהחזיקה את המורל במשפחה. עם מותה זה הפך לבית רפאים. הזמן שעבר מאז שהילדה שלנו נרצחה לא מרפא, הכל נהיה רק יותר קשה ועצוב. הגעגועים האינסופיים לצחוק שלה, הכל התפוגג. אחותה, מור, הלכה בעקבותיה והתגייסה למשטרה. אחיה הקטן ירין, בן הזקונים שלנו, שעבורו הדר הייתה כמו אמא קטנה, גם הלך לאחרונה אחריה. התגייס למג"ב, למרות החרדות שלי. תחילה הבטיח שישרת קרוב לבית, אבל מהר מאוד נאחזו בו השליחות והמסירות לשרת את המדינה. הוא נמצא בגזרה שמדירה שינה ממני יום אחרי יום. אבל זה החינוך שהשרשנו בילדים שלנו".
צלקות לכל החיים
על הסיפון סיגלית מזהה לפתע את בלה אזולאי, שהייתה מורה לחינוך גופני בתיכון באור יהודה שבו למדה הדר. המפגש בין השתיים מרגש. "מה הסיכוי שניפגש במשט כזה", שואלת סיגלית את המורה של בתה שאותה לא ראתה מאז סיום התיכון. בלה משיבה לה: "אני כאן עם אחותי, גאולה. גם אנחנו משפחה שכולה. איבדנו את אחותנו הקטנה אושרה שושן ז"ל, שנפטרה בתאונת דרכים כשהייתה חיילת. המשט הזה מבורך. מתבקש שיגיעו סוף-סוף עמוק יותר, אלינו, לאחיות ממשפחות שכולות, שנותרנו עם צלקות לכל החיים".
כלי השיט נעצרו בלב ים, יצרו מעגל. הסקיפריות צפרו יחד, בקול אחד שחתך את השמיים. באופק שקיעה. האמהות והאחיות השכולות השליכו יחד למים ורדים אדומים. דממה ארוכה. ואז נשמעו גרונות חנוקים מבכי לצלילי "לאורך הים" של עפרה חזה. המילים נכנסו עמוק אל הלבבות השבורים. בכינו, התחבקנו, ואז שרנו את "התקווה".
את הנשים כאן מלווה פרידה שניידרמן, יו"ר ועדת האחים והאחיות הארצית בארגון יד לבנים. היא ממלאת את התפקיד בהתנדבות כבר שנים. גם פרידה היא אחות שכולה. היא איבדה את אחיה הצעיר מאירקה רוזנשטרך, לוחם ביחידה 669, שנפל בחרמון ב-1974, בחודשים שלאחר מלחמת יום כיפור.
"הייתי אז בת 25", היא מספרת, "לעולם לא אשכח את העיניים של המודיע שהגיע לבשר להורים שלי את הבשורה הנוראית על מות אחי. פגשתי את העיניים של האיש הזה רק לפני זמן מה, בשבעה של אחד המכרים שהלכתי אליה. הוא כבר אדם מבוגר מאוד היום, אבל את העיניים התכולות האלו שהגיעו אלינו באותו לילה להודיע את הנורא מכל אי אפשר לשכוח לעולם".
לובה מצקין, שעלתה לארץ מאוקראינה ב-1972, הגיעה למשט עם בת הזקונים שלה, חן. דורית, בתה, נהרגה בשנת 2000 בתאונת דרכים בעת שירותה במג"ב סמוך לרפיח. "גם אני לא אשכח את הרגע שבו הגיעו לובשי מדים ורופא לדלת הבית שלנו בשעת לילה ובישרו לנו את בשורת האיוב", היא מספרת. "בעלי נעלם מתחת לשמיכה להרבה שנים. הוא פוקד את הקבר של דורית שלנו כל הזמן. אני לא. רק בימי זיכרון ובאזכרות. ביום שהיא נהרגה לי בחרתי לשמור אותה עמוק בזיכרון שלי ואני נושאת אותה רגע אחר רגע. לא נפרדנו בעצם, ולא ניפרד. השכול הוא קושי איום ונורא. המזל שלי שילדנו את חן, שהיא כיום בת 28. עברו 22 שנה מאז שדורית נהרגה, ואני כאן עומדת ומקריאה הספד עליה, בוכה וגם גאה. המשט המיוחד הזה מנציח את הבנות של כולנו".
להשמיע את זעקת הילדות
במשט נכחה גם סיגלית בצלאלי, אמה של סגן הילה בצלאלי ז"ל, שנהרגה באסון בהר הרצל לפני כעשור. היא עמדה עם תמונות גדולות של בתה, אשר שירתה כקצינת רפואה בחטיבת הבקעה. "חלום חייה היה לצעוד באירוע הדלקת המשואות בהר הרצל לאור זה שאני עובדת שם שנים רבות בכל יום עצמאות", היא מספרת. "אבל הילה שלי לא הצליחה להגשים את החלום בגלל האסון של קריסת מערך התאורה בחזרות לקראת הטקס, שבו היא הייתה אמורה לקחת חלק. ברגע שקיבלתי את ההודעה על קיום המשט עברה בי צמרמורת בכל הגוף. גם עכשיו אני רועדת. זו הזדמנות להשמיע את הזעקה של הילדות שלנו שנהרגו כשהן משרתות את המדינה שכל כך אהבו. אני עושה הרבה להנציח את הילה. אני מקווה שהמשט הזה יהפוך למסורת. צריך לזכור גם את הבנות שהקריבו את חייהן למען המדינה".
הסקיפרית אלינור דותן אומרת ש"עוד לפני קום המדינה נשים היו חלק מהכוח הלוחם, אך לא זכו למספיק הכרה על כך. המשט מכוון זרקור לפועלן של הבנות שנפלו. זוהי במה עבור המשפחות השכולות לספר על בנותיהן. הרעיון להוציא את המשט המיוחד נולד בתוך מועדון הסקיפריות על רקע אירועי יום האישה האחרון. אחת החברות במועדון היא מש"קית מבצעים בתפקידה והעלתה את היוזמה. יצאנו לדרך משותפת עם ארגון יד לבנים. זה כל כך מרגש. אני מקווה שגם בשנה הבאה נקיים משט. אני רואה כאן את האמהות והאחיות השכולות, מחזקות אחת את השנייה, והן לא לבד".
ברחבה שבה התרכזו המשפחות, רגע לפני שהתחבקו ונפרדו לשלום, עמדה יהודית שומר, שבתה מירב סדיס חלתה במהלך שירותה במשטרה ונפטרה לפני כשלוש שנים. "גם אנחנו כאן כדי לכבד ולזכור את כל הבנות שנפטרו כאשר הן שירתו את המדינה שלנו", היא אומרת. בעלה, דודי, גם הוא כאן. החזיק בחלילית ומפוחית וניגן את מילותיה של חנה סנש: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם. החול והים, רשרוש של המים, רק השמיים, תפילת האדם".
