בצדק מקובל לומר כי מקרים קשים יוצרים דין גרוע (hard cases make bad law), אך גם מקובל לומר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. ונדמה שהמקרה של אלון ברד ז"ל הוא דוגמה למקרה קשה שראוי שיוביל לשינוי בדין. ברד היה חוקר במשטרת רהט, וב-7 באוקטובר שימש כמאבטח בשכר בפסטיבל נובה. הוא לחם במחבלים והציל חיי אדם לפני שנפל. בן 38 היה במותו, והוא הותיר אחריו רעייה, אורלי, ושלושה יתומים.
עוד באותו היום החלו גורמים שונים להפיץ תיאוריות קונספירציה על כך שבוגדים ישראלים שיתפו פעולה עם חמאס. באחד הפרסומים, של צייצן שהיה בעל קהל עוקבים משמעותי, נטען שברד היה אחד מהם. המפרסם טען שהוא מזהה דמיון פיזי למחבל המתועד בסרטון שצולם במקום אחר כשפניו מוסתרים חלקית. לאחר שנועץ לטענתו עם איש מקצוע, פרסם שאכן מדובר בברד. כמו כן פורסמה, כנראה על ידי אחרים, כתובת מגוריו של ברד.
הצייצן טען שמשתפי-הפעולה-כביכול לא היו שותפים לתוכנית לטבוח באזרחים, וכי ברד נהרג כשניסה למנוע את הטבח שבוצע בניגוד ל"סיכום". עוד ייאמר "לזכות" המפרסם, כי כעבור זמן לא רב הוא הכיר בשקריות הפרסום, הסיר אותו והתנצל. אולם הנזק כבר נעשה. הפרסום זכה לתפוצה רחבה ולשיתופים, מכרים סיפרו לאלמנה שנחשפו אליו, ויום אחד היא מצאה לבֵנה בין גלגלי רכבה (גילוי נאות: הח"מ יעץ לאורלי ולעורכת דינה, שרה חביב). סביר להניח שעדיין ישנם הדים ברשת לעלילת הדם.
על פניו, העוול הזועק לשמיים שנגרם למשפחה שממילא נמצאת באבל כבד, והפגיעה הבלתי נסלחת בכבודו של הנרצח, מקימים הצדקה מובהקת לתביעת לשון הרע ופיצוי משמעותי. אלא שחוק איסור לשון הרע לא מאפשר זאת. בעקבות תיקון שנעשה שנתיים בלבד לאחר חקיקתו ב-1965, קרוביו של אדם שפורסמה עליו לשון הרע לאחר מותו לא יכולים להגיש בשמו תביעה אזרחית או קובלנה פרטית, וניסיונות לעשות זאת בעבר (למשל מצד בני משפחותיהם של ענת אלימלך ושל דורון אשכנזי) כשלו.
הצעד היחיד שניתן לנקוט לפי חוק זה הוא פתיחת הליך פלילי על ידי המדינה – דבר שלמיטב ידיעתי לא נעשה מעולם. ייתכן אמנם שקיימות עילות אחרות שעל בסיסן ניתן להגיש תביעה, וייתכן שהדבר עוד ייעשה, אך ברור שהעילה הטבעית והמתבקשת ביותר היא בגין לשון הרע על ברד (ב-2004 הגישה הח"כית דאז זהבה גלאון הצעה לתיקון החוק, אולם היא לא עברה).
התיקון לחוק מ-1967 נדמה פחות מתאים לימינו. לנגד עיניו של המחוקק עמדו בשעתו כנראה בעיקר פולמוסים היסטוריים באקדמיה ובעיתונות על מעשיהם ומחדליהם של מנהיגים ודמויות ציבור מן העבר, שאכן ראוי שייערכו בחופשיות. מה שהמחוקק לא חזה היה מציאות טכנולוגית שבה יכול כל אדם להפיץ לקהל רחב, במהירות הבזק וללא כל פיקוח, פרסום מצוץ מן האצבע המכפיש את שם המת בטרם יבש דמו.
ד"ר אלעד פלדקיימים גם שיקולים לטובת המשך המצב הקיים. אלה טמונים בעיקר בכך שהמשפט מעניק ככלל זכויות וחובות לחיים ולא למתים, וכן בקשיים מושגיים נוספים. אולם חוק איסור לשון הרע עצמו חורג מן הכלל: למשל, הוא מאפשר לקרוביו של מי שהושמץ בששת החודשים האחרונים לחייו להגיש תביעה תוך שישה חודשים ממותו.
אמנם מקרה זה אינו זהה למקרה של אלון ברד, שבו ההשמצה בוצעה לאחר המוות, אך נראה כי הדומה ביניהם רב על השונה. האיזון מול שיקולי הנגד יכול להיות מוגשם בכך שתוגבל זכות התביעה לפרסומים שנעשו במשך תקופה מסוימת לאחר המוות, אשר במהלכה רגישות בני המשפחה לפרסומים מכפישים על המת רבה במיוחד. יש לקוות כי בין המשימות החשובות והרבות מספור שיעמדו בפני הכנסת לאחר המלחמה, תימצא הסכמה רחבה מספיק גם לתיקון המוצע, שכנראה לא יוכל לחול על ברד ז"ל, אך ייתן ביטוי לעוול שנגרם לו.
- ד"ר אלעד פלד הוא עורך דין. עבודת הדוקטורט שלו ומחקריו עוסקים בדיני לשון הרע
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
