גם בעיניים של המדינה הופתעו מההתקפה הסורית ב-6 באוקטובר 1973. בעדות של מפקד מוצב החרמון בפתח מלחמת יום כיפור, סגן גדי זידובר מחטיבת גולני, הוא מספר על הפגזים שנפלו לידו, על כך שחלק גדול מהחיילים היו ללא נשק לידם, על הפריצה של החיילים הסורים למוצב ועל המסע הארוך במורד ההר, עד למפגש עם צוותי טנקים ישראלים, שרק במזל הסתיים ללא נפגעים. העדות הותרה היום (ראשון) לפרסום במסגרת השקת אתר האינטרנט הגדול והמקיף על מלחמת יום כיפור, לקראת ציון 50 שנה לפריצתה, ובו עשרות אלפי מסמכים, תצלומים, קטעי וידאו, הקלטות ועדויות. האתר הוקם על ידי על ידי ארכיון צה"ל במשרד הביטחון על מנת לספר את סיפורו של הדור ההוא ולהוות פלטפורמה ממלכתית-רשמית להנחלת מורשת המלחמה לדורות הבאים.
בשעה 13:45 - כך שיחזר זידובר כמה שבועות לאחר שהמוצב נכבש מחדש במבצע "קינוח" - הוא עלה עם קצין התצפית הקדמי סגן צבי "במבי" אילון לעמדה כדי לצפות על הסורים. "בשלב זה ידעתי שיש כוננות מיוחדת, ללא רקע מבצעי או קונקרטי", הוא אמר. "בערך בשעה 14:00 ראינו שני מטוסי מיג חוזרים לשטח הסורי מכיוון נפח ואז בבת אחת נפתחה אש ארטילרית מכל הסוללות המוכרות לנו על מטרות בשטחינו".
מוצב החרמון לאחר כיבושו
(צילום: ארכיון צה''ל ומערכת הביטחון)
הסורים המשיכו להפגיז את המוצב, וזידובר שלח קריאה לקצין שיתוף האש (קש"א). "זה לא הספיק להגיע וירדנו כי התחילו ליפול פגזים על העמדה", המשיך בעדותו. "רצתי לאולם לארגן את הכוח. ראיתי את הקצין ושלחתי אותו לעמדת התצפית הקדמית. הוא חזר ואמר שאי אפשר להיכנס כי העמדה נהרסה. נתתי הוראה לכל מפקד כוח לבדוק את כל אנשים במקום. התברר שכולם ישנם".
בשלב זה התקבלה התרעה כי שלושה מסוקים עם חיילים סורים עושים את דרכם למוצב שהופגז: "בשלב מסוים גילינו כוח, לא זוכר מי גילה ראשון. ראינו ליד המנחת של המוצב בערך 40-30 חייל שפתחו באש לעברנו. קראתי למ"מ של גולני. הורתי לו לקחת את כל האנשים, יצאנו החוצה כחמישה אנשים, נשכבנו, כי אין עמדות, ופתחנו באש לעבר הסורים. מיד נהרג חייל ואחריו נפצע חייל נוסף. בשלב מסוים ירדתי למטה, דיברתי עם המח"ט וביקשתי אש על מוצבינו. התקשרתי הרבה פעמים לחטיבה וביקשתי אש".
בשחזור הדגיש זידובר את בקשות הסיוע: "בשלב זה דיברתי עם סגן מפקד החטיבה, אמרתי לו שתוקפים אותי מכיוון מצפה שלגים כ-50 חייל. ביקשתי סיוע אוויר. התשובה – סגור דלתות, דחפורים לא יצליחו לפתוח. חיל האוויר זה לא אובייקט בשביל 50 חייל. הדלתות מוגנות נגד קליעים והפגזות. כל הדלתות, פרט לדלת הראשית, ניתנו לפתיחה מכאנית מבחוץ ובמפנים".
אלא שהסורים ניסו להיכנס בכוח פנימה: "שמענו צעקות בערבית וקליעים על הדלתות. כאן התחילה פאניקה של הכוח. הכנסתי אותם לשני חדרים שלא יפריעו (ככל הנראה מדובר בחיילים הלא-קרביים שהיו במוצב בתפקידי מודיעין, י"ד). נשק אישי ייתכן שיש לכולם עם מחסנית אחת. ייתכן שחלק מהאנשים הגיעו לחדר המרכזי ללא נשקם שהושאר בחדרי העבודה או המגורים, שבשלב הזה לא ניתן לחזור אליהם".
זידובר סיפר על התנאים שנוצרו במוצב בעקבות התקיפה והפאניקה שהתלוותה אליהם: "חיילים שפחדו התחילו להיעלם במנהרות. יש סך הכול כ-400 מטר מנהרות תת-קרקעיות. הם קיוו בדרך זו להינצל. בתוך המוצב נוצר אבק רב (בחלק גדול מהזמן) שלא אפשר לראות אחד את השני (באולם המרכזי). בשלבים האלה הגיעו ידיעות מהפתחים שהסורים חודרים. הוריתי לירות בהם ולהשיב אש. הכוח הסורי הראשון שחדר למוצב חדר מהקומה השלישית. את הכניסה הראשית לא הצליחו לפתוח. השלב נמשך כשעה וחצי. בשעה זו כבר לא היה לי קשר החוצה. הקשרים דיווחו שכל המענים של מכשירי הקשר והמכשירים עצמם נפגעו. האנטנות הלכו בהתחלה. קשר פנימי בתוך המוצב לא קיים. לא יכולתי לקבל דיווח מה קורה בקומות, אלא בצעקות".
בשלב זה הגיעו רוב התוקפים לאולם המרכזי: "הם זרקו רימוני עשן והתחילו לרדת במדרגות. זה היה כנראה המקום היחיד שנפרץ. קיבלתי דיווחים גם מפתחים אחרים שהסורים מתקדמים. הוריתי להמשיך לחסום וברגע שיופיעו – לפתוח באש. לאחר שהסורים זרקו רימוני עשן והפעילו גז, שמעתי סילון וראיתי צינוריות שירדו לכיוון שלנו. אולי להביור שלא ניצת".
על התחמושת שהייתה בידי החיילים שהגנו על הפתחים סיפר זידובר: "האנשים שחסמו את הפתחים היו בקושי עם מחסנית, ללא חגור, ללא רימונים ואמצעי לחימה, כך שלאחר שהיו יורים כמה צרורות ואולי פוגעים באיזה סורי – היו מחוסלים".
בשלב זה בעדות מוזכר שם של חייל ששמו הושחר, שחסם פתח אחד: "הוא בא אליי ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אמרתי לו שכולם מרגישים לא טוב, שיחזור למקומו ושלחתי לו חייל לעזרה. מעבר לאולם יש חדר מכונות אוורור וממנו מעבר למחילה, שלגביה קיבלתי דיווח שהתרשמתי שהוא טוהר על ידי הסורים כי ירו לתוכו. לכן החלטתי להתפנות אליו. הוצאתי את האנשים משני החדרים, הם החלו להיחנק ויצרו פאניקה ועלו אחד על השני. במבי כיוון אותם למחילה ואני חיפיתי על המעבר עם עוזי ורימון. כנראה שמה שעצר את הסורים היה העשן והגז שהם עצמם החדירו".
לאחר כמה שעות, כשהחשמל פסק, יצא זידובר יחד עם במבי לראות מה המצב בחוץ: "חשבנו לצאת, אך הם עמדו ליד הפתחים ודיברו. להערכתי זה היה שלב שלדעתם המוצב טוהר. חסמנו כל הזמן ולא עשינו כלום. בערך ב-20:30 קראתי למ"מ. הייתה לי תוכנית לברוח אחרי שהסורים יירגעו. ביררתי אם המ"מ מכיר את הפירצה בגדר ובשדה המוקשים. שלחתי אותו לשם ואחר כך בגלל ליל הירח שלחתי אליו אנשים אחד אחד, אני ובמבי היינו האחרונים. היו לי שתי מחסניות, היתר היו בלי נשק ובלי תחמושת. לי היה רימון אחד. ידידיה הנהג נפצע מאש של המ"מ בשלב רימוני העשן, לא יצא איתנו. אמרתי לסמל להוריד את הדרגות שלא יבלוט. ראיתי שני סורים, אך הם כנראה לא הבחינו בנו".
החיילים ממוצב החרמון החלו בירידה מההר עד שפגשו כוח של טנקים ישראלים: "200 מטר לפני הרכבל התחתון, לא ידעתי מה המצב. ירדנו מהכביש והתחלנו לעקוף את הרכבל לכיוון מג'דל שמס. הסתכלתי במשקפת וזיהיתי שלושה טנקים שלנו. לא זכרתי את הסיסמה. צעקתי אליהם. הם ענו. אמרתי 'אנחנו מהחרמון' והדלקנו נצנץ. כאשר היינו במרכז, בין הטנקים, הם פתחו עלינו באש. רצתי אל הטנק ואמרתי לו להפסיק לירות".
"הם לא ידעו להילחם וגם פחדו"
בנוסף מתפרסמת באתר עדותו של לוחם גולני דוד נחליאל, שגם הוא היה במוצב החרמון, וסיפר: "כל אנשי המוצב היו למעשה אנשי חיל האוויר וחיל הקשר. היה להם נשק אישי, אך תחמושת לכוננות מלחמתית לא הייתה להם. הם לא ידעו להילחם וגם פחדו. ירדתי למטה כדי להביא שני ארגזי מא"ג. אמרתי להם לעלות למעלה להילחם כי תיכף תהיה פה שמחה. הם לא אמרו לי מי מהם לא רוצים להילחם, אך הפחד ניכר בעיניהם והם היו כנראה בפאניקה".
על התקרית עם הטנקים הישראלים סיפר נחליאל: "גדי, מפקד המוצב, הסתכל במשקפת ואמר לי להדליק את הנצנץ הירוק, אצלנו לכל חייל בגדוד יש נצנץ. הטנק הראשון זיהה אותנו ואמר בסדר. נפתחה אש מהטנק השני, אני לא יודע אם בדיוק אלינו. התחלנו לצעוק 'אנחנו יהודים, אנחנו חיילי צה"ל', ואז הפסיקו את האש והודיעו בקשר לרכבל התחתון שיש כאן ארבעה אנשים שבאו מהחרמון".
לקראת תום המלחמה, כאשר כוחות צה"ל חזרו וכבשו את מוצב החרמון, התכבד זידובר להיכנס אליו ראשון. הוא המשיך לשרת בצה"ל ובשנת 1980 חזר לחטיבת גולני, הועלה לדרגת רב-סרן ומונה למפקד פלוגה. ב-24 בנובמבר 1981, בהיותו עם משפחתו בביתו בעפולה, נפטר באופן פתאומי מהתקף לב. בן 29 היה במותו. הוא השאיר אחריו רעיה, שני בנים, בת, אב ושני אחים.
