יום הזיכרון לשואה משמש לפוליטיקאים ישראלים – ולא רק להם – הזדמנות לטפל בבעיות אקטואליות. בנימין נתניהו דיבר על איראן (אחרי הקדמה של ציטוט מעדות שמישהו סיפק לו), המתנגדים לו השוו בין גורל היהודים בשואה לסכסוך עם הפלסטינים. העיוות הזה של זיכרון רצח העם הקיצוני מתקרב להכחשת השואה. כמובן שיש להשוות: כל בחינה של העבר מבוססת על השוואה. אבל השוואה מבליטה לא רק את הדומה, אלא גם את השונה, במצבים היסטוריים סבוכים.
ביום השואה – והגבורה, כאילו שהגבורה לא הייתה חלק מן השואה, ולא מדובר רק בהתנגדות פיזית, אלא בכל צורות ההתנגדות שתולדות השואה מלאות בהן – מספרים עדויות, בעיקר כדי לא לעסוק בזה ביתר 364 ימי השנה, כי העדויות והסיפורים קשים מאוד. יוצרי סרטים זריזים ממחזרים סיפורים שכבר סופרו כאילו מצאו משהו חדש, משתמשים שוב ושוב באותם הצילומים והסרטים המעטים ששרדו מהתקופה הזאת, ומגישים לנו את החומר הזה כאילו מעולם לא ראינו אותו. בקיצור – השואה עוברת עיבוד שמגמתו, גם אם זו אינה הכוונה של המגישים, להפוך אותה למשהו שאפשר לחיות איתו ואפשר לשרוד אותו.
והאמת היא שזה בלתי אפשרי: השואה נבנתה על שנאה עתיקה ועל המוטציה שלה, שלה אנחנו קוראים אנטישמיות, שמקורה עוד לפני הנצרות. היהודים לא היו טובים או גרועים מאחרים, אבל הם היו שונים, בתרבותם, כפי שהתפתחה עם הזמן, כי הם לא עשו "את דתי המלך", כלומר, את מנהגי המלך והמלכות. השוני הזה לבש צורה ופשט צורה, עד שהפך כלי פוליטי-אידיאולוגי מרכזי בתקופת הנאציזם.
האנטישמיות, כפי שאפשר להיווכח כל יום, מסכנת את החברות הלא-יהודיות שבהן היא מתפתחת, ומי שרוצה לעסוק בשואה ולא בבעיות פוליטיות המשתנות מיום ליום, חייב לראות בה סכנה לחברה האנושית בכלל. השואה הייתה ספציפית, היא פגעה ביהודים, והיא הייתה אוניברסלית, כי היהודים הם חלק מהעולם האנושי. האידיאולוגיה הנאצית ביקשה לנתק את הקשר הזה, והשואה הייתה התוצאה.
- יהודה באואר הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר השואה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
