בפתח השבוע הרביעי למלחמה שוקע אבק הסיסמאות שליוו את ראשיתה ומתחדדת ההכרה שישראל ניצבת בפני אתגר מתיש וארוך. המערכה צפויה להזכיר יותר את מלחמת ההתשה או את השהייה ארוכת השנים בדרום לבנון מאשר את מלחמת יום הכיפורים, קל וחומר ששת הימים, שהיו קצרות יחסית והסתיימו באופן מובהק יחסית.
היות שכך, ישראל מחויבת לגבש אסטרטגיה מעמיקה, מפוכחת וצופה פני עתיד, במקביל לתכנון הפעולה הצבאית והמאמץ המקודש לשחרור החטופים. הכרחי שאותה אסטרטגיה תהיה משוחררת הן מסיסמאות מועטות תוכן ומורכבות, והן מתפיסות יסוד מוטעות או מפערי הבנה עמוקים לגבי חמאס, שהיוו בסיס לקונספציה ערב 7 באוקטובר.
ראשית, נדרשת בהירות לגבי תכלית המערכה. במסגרת הזאת, יש להסביר כי היעד המרכזי הוא להסב פגיעה אנושה ככל שניתן בתנועה המונה כמעט 100 אלף פעילים בעזה, לחסל כמה שיותר ממנהיגיה, לעצור המונים אחרים, להרוס פיזית את התשתיות הצבאיות והאזרחיות המשמשות אותה, לייבש את משאביה החומריים, ובעיקר למנוע את המשך שליטתה כריבון בפועל ברצועה.
לצד זאת נדרשת ראייה מפוכחת. את הרעיון עצמו לא ניתן יהיה למחוק, ולמעשה גם לא את הארגון שבשלוחותיו ביתר מוקדי המערכת הפלסטינית - ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים או בחו"ל - לא ניתן יהיה לפגוע באותה עוצמה כמו בעזה. ובכלל, כדאי להימנע מיומרות לשינוי תודעתי עמוק בקרב הפלסטינים, יעד שהאמריקנים כשלו בו בעיראק ובאפגניסטן, ואשר יתממש, אם בכלל, רק בעקבות תמורה פנימית עמוקה במזרח התיכון ולא בעקבות אכיפה חיצונית.
שנית, מומלץ לבחון בעין ביקורתית רעיונות המועלים בשיח הישראלי הנשענים על תקדימי העבר ללא העמקה בהקשר הייחודי של המלחמה הנוכחית. במסגרת הזאת למשל מועלת הצעה לפינוי נרחב של חמאס מרצועת עזה ליעד אחר, בדומה לתקדים של אש"ף בלבנון ב-1982. הרעיון מתעלם מהיותה של חמאס תנועה אידיאולוגית קנאית. בכיריה יעדיפו סוף כמו של היטלר בבונקר בברלין או של סדאם חוסיין שהמשיך לפעול במחתרת עד שנתפס, מאשר פינוי המשול בראייתם לכניעה.
בנוסף לכך, בניגוד לאש"ף בלבנון, חמאס נטוע עמוק בחברה העזתית, שואב ממנה כוח ונתמך על ידה. וממילא לא ברור אילו מדינות, לרבות איראן ובעלות בריתה, יסכימו לקלוט עשרות אלפי מחבלים בעלי רפרטואר של פושעי מלחמה, מחרחרי מערכות ויוצרי בעייתיות תמידיים.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צעוד רעיון שהועלה רבות בעבר ונדרש לתהות על מידת יישומו הוא אכיפת משטר חדש בחסות כוחות בינלאומי ברצועה. לישראל ניסיון מר עם דגמים מעין אלה שהתבררו כנטולי שיניים, למשל יוניפי"ל בדרום לבנון או הכוח הרב-לאומי שנפרס לאחר ההתנתקות ב-2005 בגבול שבין הרצועה למצרים, אולם נמלט משם זמן קצר לאחר תחילת פעילותו. יתרה מכך, במציאות העולמית של הנוכחית, רוויית האתגרים הביטחוניים והכלכליים, ספק אם יהיו מדינות שישמחו לשלוח כוחות לאזור מוכה ומרובה איומים כמו רצועת עזה.
רק לאחר הסרת הסיסמאות ושאריות הקונספציה ניתן להישיר פנים אל המראה. הסבת מכה אנושה לחמאס תחייב כניסה רחבה לרצועה. היום שלאחר הסבת אותה מכה יציב את ישראל בפני שלל חלופות רעות, שמביניהן יהיה עליה לבחור את הגרועה פחות. אחת מהן היא כינון ממשל על בסיס כוחות מקומיים, בזיקה הדוקה לרשות ועם תמיכה חיצונית משמעותית. זהו יעד רווי בסימני שאלה, אולם עדיין מפוכח יותר מיתר החלופות, וכדי לחזק את סיכויי מימושו על ישראל להתחיל כבר כעת במהלכים מעשיים, ובפרט מגעים עם גורמים בתוך המערכת הפלסטינית ומחוץ לה.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
