הנה הדבר החשוב על המהלכים שבנימין נתניהו מאשרר בהקמת ממשלתו החדשה: הם מאוד לא פופולריים. השוואת תשלומי אברכים לשכר חיילים. קריעת חלק ממשרד החינוך כדי שאבי מעוז, ממפלגת השנאה החשוכה "נעם", יוכל לשלוט בתוכניות לימוד בבתי ספר. השבוע, לדוגמה, קמה מדינת ישראל לכותרת שגרתית ב-ynet: "הושלם פירוק משרד החינוך". מינוי שר שיכון שאמר השבוע שאין משבר בתחום הדיור בישראל. החלשת משרד הביטחון. העברת תקציבי חינוך במיליארדים למוסדות חרדים שלא מלמדים ליבה. מינוי אפשרי של דוד ("נרסק את העצמות של השמאל") אמסלם לתפקיד יו"ר הכנסת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אלה רק ידיעות מהשבוע האחרון. במערכת הפוליטית גוברת הפליאה מול ההתנהלות של נתניהו, שממשיך להעניק לשותפים קטנים וחסרי חשיבות (אבי מעוז, לדוגמה) הישגים יוצאי דופן. זה נעשה במחיר כבד לתדמיתו ולדימוי הממשלה החדשה. מארצות-הברית מגיעות ללשכת נתניהו ידיעות מעוררות דאגה: חלק מתורמיו מודאגים, על סף התנערות. המהלכים הדרמטיים ביותר נטולי רוב ציבורי. לדוגמה, הביטו בנתונים בטור זה. רוב הציבור ממשיך לתמוך ביכולת בג"ץ לפסול חוקים; החלק הגדול בציבור לא רוצה לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים. פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שערכה את הסקרים הללו, אומרת כי "חלק ניכר מהמטרות שמסמן ראש הממשלה המיועד אינן זוכות לתמיכת רוב, לא רק בכלל הציבור אלא גם בקרב מי שהצביעו למפלגות אלה". נתניהו נאלץ כבר יותר מפעמיים להוציא פוסטים והודעות שמסבירים, במילים כאלה או אחרות, שהממשלה החדשה לא משוגעת על כל הראש. עצם הוצאת ההודעות ממחישה מצוקה בדעת קהל, ונתניהו רגיש לה: הוא הנחה את כל חלקי הקואליציה החדשה לנסות להרגיע את השיח הציבורי.
אך הוויתורים לשותפות נמשכים. יש שתי גישות עיקריות שמסבירות זאת: "נתניהו השרדן" ו"נתניהו המהפכן". לפי התפיסה המהפכנית, נתניהו הולך בעיניים פקוחות לשינוי המשטר הישראלי. הוא מבין שהישרדותו האישית תלויה בהחלשת הממסד המשפטי, ובעצם הממסד כולו. הוא שואף להפוך את הדמוקרטיה הישראלית למודל שנע בין הונגריה לפולין, ובכך לבצר למעשה את שלטונו. תומכי הגישה הזאת סבורים שנתניהו לא באמת רוצה בבלימת הקיצוניים, אלא בהצלחתם.
הגישה השנייה פרגמטית בהרבה: נתניהו רק רוצה לשרוד, כמו תמיד. הוא נגרר ונסחט, כפי שקרה כבר בעבר – כי הוא מבין שכך שותפיו לא ירצו להפיל אותו. שהם ירגישו שזכו בלוטו איתו. לפי הגישה הזו, ביבי רוצה להיות השפוי בבית המשוגעים, המבוגר האחראי. להפוך לאדם שהשמאל והמרכז מבקשים ממנו שירגיע את הרוחות. כך הוא הופך להיות בלתי ניתן להחלפה: עבור הימין הקיצוני והחרדים, כי הוא מפזר ויתורים עצומים. עבור השמאל, כי הוא היחיד שיכול לבלום את הימין הקיצוני והחרדים.
נשיא לטביה אגילס לויטס ביקר בארץ בשבוע שעבר. זו מדינה בלטית קטנה, 1.8 מיליון בני אדם, שלפתע נקלעה לליבה של סערה עולמית. כאשר הפלישה לאוקראינה החלה, היה ברור שהיעד הבא עשוי להיות המדינות הבלטיות. הרוסים רואים בהן, כמו באוקראינה, נחלת אבות. פלישה רוסית לאחת המדינות הבלטיות מובילה אוטומטית להפעלת סעיף הערבות ההדדית באמנת נאט"ו. במילים פשוטות: למלחמה בין ארה"ב והמערב כולו לבין רוסיה. בליל הפלישה שיגרו האמריקאים כוח משמעותי לבסיס נאט"ו בלטביה; הם תיגברו משמעותית את כוחותיהם גם באסטוניה ובליטא, והחלו מקיימים תרגילי ראווה של הברית הצבאית. המסר לפוטין: אל תחשוב על זה. צפיתי בתרגיל אחד כזה ביערות לטביה, שהדגים תוכנית קרב מורכבת ומרשימה, כולל שימוש במטוסי קרב, מסוקים, טנקים, נגמ"שים.
הנשיא פגש אותי במלון בירושלים, כמה שעות לפני שהמריא בחזרה לריגה. לויטס הוא פוליטיקאי ותיק בלטביה. משפחתו חזרה למדינה אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1990. הוא נחשב לפוליטיקאי בולט במרכז-ימין, שימש בתפקידים דיפלומטיים. לויטס בנה קריירה שמבוססת, בין היתר, על התנגדות עזה להשפעה רוסית – ובלימת זכויות לאומיות לדוברי הרוסית במדינה. אביו יהודי, ומשפחתו כולה נרצחה בידי הנאצים. "אבי היחיד שהצליח לשרוד", אומר לויטס ואינו מוסיף. הוא מציין בגאווה את חלקה של ריגה בהיסטוריה של התנועה הציונית ("ז'בוטינסקי היה פופולרי מאוד בלטביה!" כלשונו).
שאלתי אותו על שכנתו הגדולה והמאיימת. "ברוסיה יש אידיאולוגיה של אימפריאליזם תוקפני. בעיקרון, הם רוצים לשלוט באירופה, אולי בכל אירופה – ואוקראינה היא רק הצעד הראשון. זו אידיאולוגיה ישנה, גזענית וקולוניאליסטית. היא מבוססת מאוד בחברה הרוסית – ויכולה לתפקד גם בלי פוטין". אין לו שום בעיה עם ההקבלות לגרמניה הנאצית. "בתחילת שנות ה־30, רק אחוזים ספורים מהגרמנים היו נאצים. כמה שנים מאוחר יותר, אמנם לא היו סקרים, אבל ברור שרוב הגרמנים היו נאצים. המסקנה היא שלגמרי אפשר שחברה חופשית יחסית תהפוך, תוך כמה שנים, לחברה אידיאולוגית, והשיטות דומות לשנות ה-30 בגרמניה".
הוא לא צופה שלום. "אנחנו צריכים להחזיק בגישה ריאליסטית. רוסיה היא מדינה תוקפנית ועלינו להגן על עצמנו. הם אינם צועדים לתוך המדינה שלנו כי הם יודעים שיפסידו". הוא משוכנע שברית נאט"ו תעמוד, ותגן על לטביה הקטנה. לאור מצבו הקשה של פוטין באוקראינה, הסיכוי שייווצר צורך לכך – הולך ומתכווץ.
שאלתי אותו על הלחץ הגובר במערב אירופה למו"מ עם פוטין. החורף, מחירי האנרגיה הגואים. המדינות הבלטיות מגיבות לכך בקור, ובנחישות אנטי-רוסית. "זה הפשע החמור ביותר, פלישה בלתי־חוקית", אומר הנשיא הלטבי, "אסור שהתוקפן ירוויח מכך. הנושא של המו"מ, אומר זלנסקי, הוא נסיגת הכוחות הרוסיים". ובכל זאת, אמרתי, ייתכן שזה אומר מלחמה ארוכה מאוד. "אני לא רואה כרגע מצב למו"מ", אומר לויטס, "אפשר לעשות שלום ביום אחד. ברגע שרוסיה תודיע שהיא נסוגה מהפשע הבינלאומי הזה שהיא מבצעת. מטרת מו"מ היא להפסיק את הפשע, לא להפוך אותו לחוקי". נשמע לי הגיוני להחריד, אמרתי לו, אבל לפעמים ההיגיון הזה לא מצוי בברלין, בפריז וברומא. אתה הרי מכיר את המערב-אירופאים. "אם כך, הן צריכות לדרוש זאת מפוטין, להסיג את כוחותיו", השיב הנשיא הלטבי בשלווה.
"אנחנו מכירים את הרוסים", הוא אמר לי. "פחד איננו מדיניות". שאלתי אם הצליח לשכנע את בנימין נתניהו ויאיר לפיד בעמדותיו לגבי אוקראינה. "הצגתי את עמדתנו", הוא השיב בקצרה, "ואמרו לי שברור שלאוקראינה מגיעה תמיכה". הוא לא פירט. כמה ימים מאוחר יותר דיבר פוטין, ובפעם הראשונה אחרי זמן מה העלה שוב את האפשרות של שימוש בנשק גרעיני במלחמה.
השבוע כתבתי ב"ידיעות אחרונות" על ציטוט שהביא ראש הממשלה המיועד באירוע חגיגי לרגל השקת ספרו. הוא דיבר על הנשיא האמריקאי פרנקלין דלאנו רוזוולט. "כאשר אמרו לו להקצות טייסים אמריקאים להפציץ את המחנות הוא אמר 'Over my dead body' ("על גופתי המתה"), ו־'Not one American airman'" ("אפילו לא טייס אחד"). נתניהו פנה לשורה הראשונה, ואמר למקורב שישב שם "זה הציטוט המדויק. אתה מכיר?" ואז חזר על הציטוט: "אפילו לא טייס אחד".
חשוב להדגיש, וגם הדגשתי, שהיה ידוע שהארגונים היהודיים והציוניים ביקשו – החל מיוני 1944 להפציץ את המחנות – וסורבו בידי הממשל האמריקאי. עד היום, היסטוריונים דנים בביקורתיות על מדיניות ממשל רוזוולט (ובעצם כל בעלות הברית) באשר לידיעות על שואת העם היהודי. חידלון שהיה כתם מוסרי נורא.
אבל שנשיא אמריקאי יגיד "על גופתי המתה"? שהוא יאמר "אפילו לא טייס אחד"? הרי אם הייתה שיחה כזו, בטוחני שהיא הייתה מסותתת (ובצדק) באבן, בכניסה ל"יד ושם" וכולנו היינו משננים אותה.
פניתי לשורה של היסטוריונים בכירים, אולי הידועים בעולם כעת בחקר השואה. פרופ' יהודה באואר, פרופ' דן מכמן מ"יד ושם", ריצ'רד ברייטמן, מייקל בירנבאום. כולם אמרו שאין כל ידיעה או אפילו טענה ששיחה כזו התקיימה. האחרון היה בוטה: הוא אמר שהוא מוכן להמר על כל מה שיש לו שנתניהו לא יצליח להביא כל מקור היסטורי לשיחה. הוא צדק. חלפו הימים, ולשכת נתניהו לא סיפקה תגובה או מובאה לציטוט הדרמטי.
כאשר כתבתי את הידיעה, היה מי שאמר שכותרתה צריכה להיות "הציטוט המומצא של ביבי". העורכים ואני החלטנו לשלול זאת. היסטוריה לא מדברת ככה, בבוטות. היא רק אומרת: "אין ראיות לכך. אין פרוטוקול כזה. אין עדות ששיחה כזו התקיימה, או אפילו משהו דומה".
כמובן אחרי הפרסום, ולמרות שתיקת נתניהו, מגיבים ברשתות החברתיות הלכו לפשפש ולחפש ציטוטים שאיכשהו ממחישים שביבי צדק. איש לא איתר דיאלוג כזה. מה שכן, הם ניסו להדגים שרוזוולט אכן דן בסוגיה בעצמו (יש לכך טענה אחת, שגם ההיסטוריון הביקורתי ביותר על רוזוולט, רפאל מיידוף, מחשיב כלא אמינה וחסרת ביסוס בעליל). בכל אופן, אין לי ויכוח עם היסטוריוני הטוויטר: הם מוזמנים לפרסם את תחקיריהם במאמרים מקצועיים, כמו ההיסטוריונים שעימם התייעצתי.
היו תגובות שניסו לגאול את נתניהו, ובדרך מעניינת דווקא הציפו סוגיה אחרת: שכתוב היסטורי כתוצאה מרגשות אשמה. אותרו שניים־שלושה קטעי עיתונות ישנים ובהם "עדויות" של דמויות מכובדות ביישוב היהודי שטענו שביקשו מרוזוולט להפציץ – והוא הפנה להם כתף קרה. בבוחני את התאריכים, הסתבר עניין מביך: הידיעות לא תאמו את ההיסטוריה של מלחמת העולם. העדויות היו כוזבות.
לדוגמה, בכיר בסוכנות היהודית שטען בידיעה שפורסמה ב"דבר" שנכח בפגישה בבית הלבן ב-1942, שבה ביקשו להפציץ את המחנות. פגישה עם מנהיגים יהודים אכן התקיימה, ב-8 בדצמבר 1942. היא מתועדת עד למספר הדקות שדיבר כל אדם, וכמובן דבריהם. האיש שאומר שדיבר בה לא נכח שם, לפי רישומי הבית הלבן. אף אחד מהדוברים לא ביקש להפציץ בה את מחנות ההשמדה. עדות אחרת היא של מנהיג יהודי שנטען שביקש כבר בתחילת 1941 מרוזוולט להפציץ את מחנות ההשמדה. הבעיה היא שאף מחנה השמדה לא פעל בתחילת אותה שנה. הפתרון הסופי החל רק עם פלישת הגרמנים לברית־המועצות, ביוני אותה שנה.
אלה עיוותים היסטוריים. עד כמה? הנה הדגמה. בתחילת יוני 1944 החליטה מינהלת הסוכנות בראשות דוד בן־גוריון נגד פנייה להפציץ את המחנות. מדוע? כי חששו לפגוע באסירים. רק בסוף אותו חודש, כאשר הגיע דוח ורבה־וצלר, ובו פרטים מפורטים על תהליך ההשמדה, נוצר קונצנזוס שיש לבקש פעולה נגד אושוויץ.
ההתמהמהות (של היהודים בעולם) לא נבעה מרשעות, מסבירים ההיסטוריונים. הנה האמת: העולם לא האמין. גם ניצולי ההשמדה חיו בתחושה שזו "פלנטה אחרת". אחיהם מעבר לים, באמריקה ובארץ ישראל, לא תפסו את גודל האסון. בדיעבד, קל לשפוט אותם. אך השואה היא המעשה הראשון של השמדה תעשייתית של בני אדם.
תחושת האשמה הנוראה שהציפה את היישוב היהודי, ואת היהודים בארה"ב, גרמה לכך שברבות השנים החלו "צצים" דיווחים על "פניות" שלא נענו להפצצת המחנות. שוב, היו פניות כאלה: אך רק החל מ-1944. ביוני של אותה שנה כבר נרצחו כ־5.4 מיליון בני אדם מתוך ששת המיליונים. היסטוריונים צבאיים, נניח פרופ' דני אורבך מהאוניברסיטה העברית, מפקפקים אם הפצצה מהאוויר הייתה משבשת בכלל את ההשמדה.
למעשה, הייתה דרך אחת טובה שבה היו יכולים להציל יהודים, במיליונים, מטלפיו של היטלר. הדרך הזו הייתה פתיחת שעריה של ארה"ב, פתיחת המנדט בארץ ישראל בפניהם – או מתן אפשרות הגירה למדינות אחרות. זהו הכתם ההיסטורי הגדול שמונח על ממשל רוזוולט, על ממשלת הוד מלכותו (של צ'מברליין וכן, גם צ'רצ'יל), ומדינות רבות אחרות. אתם זוכרים לבטח את הפרשה האומללה של ספינת סנט לואיס, שהושבה בחזרה לאירופה; שם נרצחו כמחצית מנוסעיה בידי הנאצים.
נתניהו, בדבריו, עסק בעניין שולי – ציטוט שאין לו מקור, על הפצצה שלא בהכרח יכולה הייתה להתרחש. אך הסיפור האמיתי איננו הסירוב לפעול צבאית, אלא חוסר הרצון לתת מחסה, לגלות חמלה, לפתוח את הדלת. לא כאשר נודע על ההשמדה, אלא לפני כן – כאשר היהודים החלו נרדפים. במבחן המוסרי ההוא, העולם כולו כשל.
הנה לקח: תעוזה צבאית היא דבר שמלהיט את דמיונם של פוליטיקאים. הם אוהבים לדבר בה, אפילו להמציא המצאות שמשרתות אותם. הם מדברים לגמרי אחרת כשעליהם לנהוג באומץ לב ציבורי, בחמלה. בפרט עבור זרים.
