5,532: זה המספר הכולל של הסנקציות שהמערב הטיל על רוסיה, נכון לאתמול (ראשון). כמחצית מהן – המחצית החמורה - הוטלה לאחר הפלישה. רוסיה מקדימה בטבלה אפילו את איראן (3,616 סנקציות). אם נאמין לממשל האמריקני זה עדיין לא הסוף. הנשיא ג'ו ביידן התאהב בחרם: הוא לא מצריך שיגור חיילים לחזית, הוא פופולרי בסקרים, הוא משרת את האינטרס האמריקני לטווח ארוך והמחיר הכלכלי שלו לגמרי נסבל.
הנה פרדוקס: הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות היום לוולדימיר פוטין הוא התמוטטות ההתנגדות האוקראינית. מה יקרה אז? הנשיא וולודומיר זלנסקי ושריו יברחו למערב, הטנקים הרוסיים ייכנסו לקייב בדהרה ויכוננו בה משטר כיבוש. המלחמה תסתיים, אבל הסכם לא יהיה. המערב לא יבטל את הסנקציות: לא תהיה לו סיבה. פוטין יצטרך להתמודד עם מצוקה כלכלית חריפה בבית, נידוי בחוץ ואוכלוסייה עוינת, שואפת נקם, באוקראינה. לפעמים הניצחון טומן בחובו את זרעי התבוסה.
רק הסכם בחסות המערב יחזיר את רוסיה למערכת הגלובלית. האם לביידן יש אינטרס בהסכם כזה? לא בטוח. הסכם יחייב פשרה. פשרה תחשוף את ביידן ואת הממשל שלו לטענה שאילצו ממשלה דמוקרטית להיכנע לתכתיב של פושע מלחמה, ממש כמו נוויל צ'מברלין במינכן. ככל שזה נשמע אכזרי, נוח לביידן להניח לרוסים להמשיך לבוסס בבוץ האוקראיני. הוא יספק לצבא אוקראינה נשק שיאריך את המלחמה אבל לא נשק שיכריע בה.
לשני הצדדים אין אסטרטגיית יציאה. פוטין לא יכול להחזיר את הצבא הביתה בלי הישגים; זלנסקי לא יכול לתת לו הישגים. כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ידוע מה ייכתב בהסכם אבל אף צד לא מוכן לחתום
יש מלחמות ששני הצדדים מפסידים בהן. פוטין חשב שהפלישה תחזיר לרוסיה את מעמדה כמעצמת-על, שוות ערך לארה"ב ולסין. עוצמתה הצבאית של רוסיה והנחישות שלה יכפרו על חולשתה הכלכלית. התקוות שלו נכזבו. זלנסקי חשב שדרכו למערב סלולה: אם לא לנאט"ו, לפחות לאיחוד האירופי. הוא לא האמין לאזהרות מפני פלישה רוסית. המחיר שמשלם העם שלו, בנפש וברכוש, עצום. הוא הוציא את עמו לפליטות.
אין כרגע לשני הצדדים אסטרטגיית יציאה. פוטין לא יכול להחזיר את הצבא שלו הביתה בלי הישגים; זלנסקי לא יכול לתת לו את ההישגים האלה. בינתיים לא צץ מתווך שכוח מאחוריו, אמריקני או סיני. כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולם יודעים מה ייכתב בהסכם אבל אף צד לא מוכן לחתום עליו.
ישראל היא נוכחת נפקדת בסיפור הקשה הזה. מאמצי התיווך של בנט שדרגו את שמו, גם בעולם, גם בארץ, ואפשרו לממשלה להתחמק מלבחור צד. זהו צעד חכם שחייו קצרים: ישראל לא מקיימת את הסנקציות ויוצאת מזה בשלום. בניגוד לפרשנות הרווחת, לישראל אין ייחוד ואין יתרון בזירה הדיפלומטית. אפשר לקיים שיחות על עתיד אוקראינה בהלסינקי, בניו דלהי, בג'נבה, באנקרה, בקהיר, או בעשר בירות אחרות, ממש כמו בירושלים. המיקום איננו הבעיה.
ביידן: "פוטין חייב לשלם מחיר"
(צילום: MSNBC)
גם בסוגיית הפליטים אנחנו לא מנגנים כינור ראשון: לחינם אנחנו מבהילים את עצמנו. בינתיים, מדובר בילדים, קשישים ונשים: האוקראינים לא מרשים לגברים לצאת. מדינות האיחוד האירופי מקבלות את היוצאים בזרועות פתוחות. הם נוצרים, משכילים, לבנים. רוב המדינות האלה משוועות לידיים עובדות. לישראל מגיעים רק כאלה שיש להם זיקה לחצי מיליון האוקראינים שהגיעו לכאן על פי חוק השבות. קרוביהם יארחו אותם בבתיהם עד שהמצב באוקראינה יתבהר. הם לא יציפו את המדינה.
איילת שקד לא הבינה את זה עד אתמול. היא עשתה בפרשה הזאת את כל השגיאות האפשריות. הגירוש היה משגה; דמי הערבות היו משגה; המכסה הייתה עלבון לאינטליגנציה; הטיפול בנתב"ג היה שערורייתי. אין פלא שנאלצה לחזור בה בכל אחד מהצמתים.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיהיא השתמשה בשני נימוקים שאולי עוברים מסך אבל לא עושים שכל. האחד, שבישראל נמצאים כבר 20 אלף אוקראינים שלא כחוק. מה בין עובדי סיעוד שחיים כאן מזה שנים לפליטי חרב? רק אטימות לב ושנאת זרים יכולה לקשר בין השניים. הנימוק השני, שאנחנו כבר קולטים אוקראינים – אוקראינים יהודים.
הנימוק הזה מציב את שקד מול 120 שנות ציונות. הציונות מקדשת את העלייה. מטרת העלייה היא לבנות את הארץ ולתת מדינה ליהודים, בסדר הזה. כמאמר השיר, לבנות ולהיבנות בה. ישראל לא חשבה שהיא עושה טובה לעם המרוקאי, הרוסי, האתיופי או התימני כאשר העלתה משם המוני יהודים. ישראל של היום לא עושה טובה לעם האוקראיני כאשר היא מקבלת יהודים משם. מי שסבור כך הוא פוסט-ציוני.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
