סוהיב אבו-עמר, נהג אוטובוס ממזרח ירושלים, נלכד ונרצח בידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. הוא נלקח מאזור המסיבה ברעים, שם המתין במיניבוס שלו כדי לאסוף מבלים בחזרה הביתה, לקיבוץ בארי - שם שימש כ"מתורגמן" השיחות בין המחבלים לבני ערובה שהוחזקו בביתה של פסי כהן, שבהמשך, לפי "ניו יורק טיימס", הופצץ על ידי טנק צה"ל - מה שהביא למותם של 12 בני ערובה ושל עשרות המחבלים שהתבצרו בבית.
כעת שני אחיו של סוהיב, עבד אל-מוג'אני אבו עמאר (37) ומחמוד אבו עמאר (24), רוצים לדעת מה קרה לאחיהם. כתב ה"ניו יורק טיימס" ליווה אותם לאותו בית בקיבוץ בארי כדי לשחזר את צעדיו האחרונים ולהבין טוב יותר את השתלשלות העניינים.
הימים מאז שפרצה המלחמה היו מורכבים עבורם. כפלסטינים, ליבם עם העזתים שסובלים מההפצצות הישראליות הבלתי פוסקות, אבל מותו של אחיהם גרם לכך שהם שותפים גם לטראומה של כל עם ישראל. "אובדן של כל כך הרבה אזרחים - גם פה וגם שם - כואב בצורה בלתי נסבלת", אמר מחמוד.
סוהיב הגיע למסיבה ברעים לילה לפני הטבח, כשהסיע מבלים לשם. הוא חיכה להם במהלך הלילה כדי להחזירם הביתה כשנתפס בידי המחבלים. עוד לפני שנתפס, כשהחלה המתקפה, הוא שלח תמונות וסרטונים למשפחתו ועדכן אותה על מקום הימצאו. הוא התקשר גם למחמוד ושאל אותו מה לעשות. "אמרתי לו לעזוב, אבל הוא לא רצה ללכת בלי הנוסעים שלו. עד ששכנעתי אותו לברוח, שוטר הורה לו להישאר במקום עד שהמטח יסתיים", סיפר מחמוד.
6 צפייה בגלריה
"אם נדע יותר על הרגעים האחרונים שלו - אולי הכאב יירגע". אחיו של סוהיב אבו-עמר
(The New York Times)
תיעודים ממצלמת השמשה הקדמית של המיניבוס של סוהיב חשפו כי הוא ניסה לעזור למבלים ולהסיע אותם מהמקום. הצילומים נמסרו מאוחר יותר למשפחתו על ידי המשטרה. "יש כאן מחבלים", הוא נשמע אומר לכמה מהם בתיעוד, ואחד מהם נשמע משיב: "מה? מחבלים, כאן?". בהמשך, בסרטון שצולם על ידי מחבל חמאס, סוהיב נראה מובל דרך אתר המסיבה על ידי מחבל אחר. מחבל נוסף ניגש אליו וצעק "אתה ערבי?", וסוהיב השיב לו כי הוא נהג אוטובוס מירושלים.
בשעה 9:32 בבוקר גיסו של סוהיב קיבל שיחה מהמספר שלו. בצד השני של הקו היה מחבל חמאס, שאמר לו כי הוא תפס את בן משפחתו. "אמרתי לו לעזוב אותו", שחזר הגיס, שבחר להישאר בעילום שם כדי להגן על משפחתו. "הוא אח שלי, תן לו ללכת לביתו. אמא שלו מחכה לו. הוא מירושלים, לא מישראל". מחבל חמאס השיב: "אני לא עוזב אותו, אני שומר אותו איתי".
בתקווה לחלץ את אחיו, מחמוד נסע במהירות לאזור הטבח. בשעה 11:00 הוא היה כבר היה במרחק של פחות מ-20 דקות מהמקום, אך לדבריו חיילים סגרו את האזור. הוא המתין בתחנת דלק סמוכה, אך חש כי מסתכלים עליו בצורה חשודה, ולכן נסע בחזרה לירושלים.
בשעה 15:00 קיבל האח עבד שיחה ממספר לא מוכר. זה היה סוהיב, שהשתמש בטלפון של ישראלי, והסביר לאחיו שהוא מוחזק ביחד עם בני ערובה נוספים. "הוא דיבר על משא ומתן עם כוחות ישראליים, שהוא קיווה שיוביל לשחרורו", שחזר עבד. "הוא ביקש ממני לא להגיד שום דבר להורים שלנו כדי שהם לא ידאגו". זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה שוחח עם סוהיב.
עבד רוצה לדעת מדוע חמאס תקף את אחיו. "אם הם ידעו שהוא ערבי, למה הם לא נתנו לו ללכת?", תהה. כדי לדווח שאחיו נעדר הלך עבד לתחנת משטרה בירושלים, חוויה לא פשוטה לפלסטינים בישראל. השוטר הראשון שפגש - ערבי-ישראלי - הגיב בתוקפנות לדבריו. "הוא אמר לי 'לכו תדפקו בדלת של חמאס לעזרה'", אמר. לעומת זאת, שוטרת יהודייה דווקא כן סייעה לו.
כמה ימים לאחר מכן המשטרה לקחה דגימות DNA מהוריו של סוהיב, וב-18 באוקטובר קיבלה המשפחה את הבשורה ממנה חששה - סוהיב מת. אבל הם עדיין לא ידעו איך, מתי ואיפה זה קרה. כתב של ה"ניו יורק טיימס" גילה שהטלפון שבו השתמש סוהיב ב-7 באוקטובר היה שייך לאישה בת 68 מקיבוץ בארי, שנמצא במרחק של יותר משני ק"מ מאזור המסיבה ברעים.
תחילה, משפחתו של סוהיב לא הבינה איך הדבר הגיוני, אך ריאיון בטלוויזיה של יסמין פורת, שניצלה מהמסיבה הרעים, שפך אור על התעלומה. פורת סיפרה שהיא נלקחה על ידי מחבלי חמאס לתוך בית בבארי יחד עם 13 בני ערובה נוספים, וציינה שפלסטיני מירושלים שימש כמתורגמן בין בני הערובה למחבלים. היא הניחה שהוא מחבל, אבל כשכתב ה"טיימס" הציג בפניה את תמונתו היא הבינה את האמת. כך התבהר גורלו של סוהיב: הוא נחטף לבארי והוחזק שם יחד עם בני ערובה נוספים, בזמן ששאר מחבלי חמאס טבחו בתושבי הקיבוץ האחרים.
כעת, כאמור, אחיו של סוהיב הגיעו לדרום הארץ כדי להתחקות אחר צעדיו. תחילה הם ביקרו באזור המסיבה ברעים, ובהמשך נסעו לקיבוץ בארי, לבית שבו הוחזק כבן ערובה, וחזו שם בקירות החרוכים מכדורים. זמן קצר לאחר שסוהיב שוחח עם משפחתו בפעם האחרונה מאותו בית, כוחות הביטחון ניהלו קרב אינטנסיבי עם המחבלים שהיו בתוכו. כל בני הערובה, מלבד יסמין פורת והדס דגן, נהרגו.
משפחותיהם של בני הערובה שנהרגו באותו בית מעוניינות לפתוח בחקירה מיידית של האירוע, וכתבו מכתב לגורמים רשמיים בבארי ובו ביקשו לא להרוס את הבית עד שהצבא והמשטרה יבצעו חקירה.
"אני כועס על שני הצדדים", אמר מחמוד. "אנשים שואלים אותי מי הרג אותו, אבל אני לא יודע איך הוא מת. החלטתי לבוא לכאן כדי לנסות לברר, בתקווה שאם אדע יותר על הרגעים האחרונים שלו - הכאב יירגע". ערן בטיטו, תושב בארי שלקח את האחים לאותו בית, אמר להם שליבו יוצא אליהם. לדבריו, הוא גם איבד קרובי משפחה וחברים ב-7 באוקטובר. "אנחנו רוצים שלום, אנחנו מוחזקים כבני ערובה על ידי קיצונים מחרחרי מלחמה", אמר בטיטו.
עבד הנהן ואמר כי גם הוא שותף לכאב של הקיבוץ. "אנחנו עובדים עם ישראלים, יש לנו חברים ישראלים שהם כמו משפחה עבורנו, אנחנו יודעים שאנחנו יכולים להסתדר", הוא אמר. "המלחמה הזו תסתיים מתישהו כששני מנהיגים יסכימו ללחוץ ידיים, אבל הצער שלנו והכאב שלנו לעולם לא יירפאו".
בריאיון ויזואלי שפורסם לפני כשבועיים ב"ניו יורק טיימס" עם תת-אלוף ברק חירם, מפקד אוגדה 99, הוא אישר כי הוא זה שהורה על ירי הפגז לביתה של פסי כהן בקיבוץ בארי. "המשא ומתן הסתיים", אמר תא"ל חירם למפקד הטנק, "לפרוץ, אפילו במחיר של נפגעים אזרחיים".
לפי התחקיר, תא"ל חירם הגיע לבארי ב-16:00 ומצא כמה יחידות של צה"ל נלחמות באופן לא מאורגן בחלקים שונים של הקיבוץ. "טנק בודד הגיע, ובביתה של פסי כהן - שם הוחזקו 14 בני ערובה - התפתח מצב מורכב. כדי להאט את התקדמות החיילים, החוטפים העבירו כמחצית מבני הערובה לחצר האחורית של כהן", נכתב בתחקיר. מפקד חוליית חמאס, שהסתתר במטבח, הוריד את בגדיו ויצא כמעט עירום החוצה, כשהוא משתמש ביסמין פורת - שנמלטה ממסיבת הטבע - כמגן אנושי, לפני שנכנע לכוחות הימ"מ שהיו בחוץ.
החמושים בתוך הבית החלו בחילופי אש עם צוותי הימ"מ. כשהחשיכה התקרבה, החל ויכוח בין תא"ל חירם למפקד הימ"מ במקום, שרצה לחכות כי חשב שחוטפים נוספים עשויים להיכנע. חירם רצה שהמצב ייפתר עד רדת הלילה. דקות לאחר מכן שיגרו החמושים טיל RPG ואז, כפי שסיפר חירם עצמו ל"ניו יורק טיימס", הוא אמר: "המשא ומתן הסתיים, לפרוץ, אפילו במחיר של נפגעים אזרחיים". הטנק ירה שני פגזי תאורה. רק שתיים מ-14 בני הערובה, יסמין פורת והדס דגן, שרדו כאמור את התופת.
