אין אוויר. יש שיאמרו שכבר התרגלנו לחיות כך, לצד תחושה מעיקה שקשה לנשום. יש תקופות שיותר, יש תקופות שפחות - אבל תמיד קשה לנשום. הזהות הייחודית של החברה הישראלית מורכבת מאוסף מרשים של טראומות לאומיות שאילצו אותנו ללמוד לחיות לצד החרדה, לגדל את הילדים שלנו בנוכחותה. למלא את הריאות בנשימה עמוקה בכל פעם של הפוגה, הפסקת אש, או תקווה זהירה לימים של שקט, ולדעת שזה מצב זמני. שעוד מעט נחזור לשגרה של נשימות קטנות, ספורות ומדודות כדי שלא ייגמר לנו החמצן.
התרגלנו לחיות במציאות כמעט על-טבעית של אורך רוח. להצליח לתפקד באופן מופתי בעבודה בזמן מבצע צבאי, למרות שבן הזוג נמצא בקו האש. לשלוח את הילדים לבית הספר בתקופה מתוחה, ולדעת שרגליהם הקטנות הולכות כרגע במסלול שבו נהרגו אנשים בתקופה מתוחה אחרת. להצליח לנהל סדר יום שגרתי בידיעה שבכל רגע יכולה להישמע אזעקה וטילים ייורטו מעל הראש שלך. לתפקד גם כשהכל מפחיד, ולבחור לחיות פה בכל יום מחדש.
תמונת המצב של הימים האחרונים בישראל תחת מבצע צבאי ופיגועים - לא זרה לאף אחד שחי פה. עבור רבים הזירות העקובות מדם, הידיעות על הפצועים שנלחמים על חייהם, ההספדים קורעי הלב והסיפורים על משפחות שמתפרקות ברגע, מציפים זיכרונות ופחדים ישנים–חדשים, כאלה שלא מאפשרים לנוע במרחב הציבורי בביטחון. עבור אחרים התמונות הללו מציפות את האובדן האישי שלהם, את החבר מהפלוגה, או את קרוב המשפחה שאיבדו.
התרגלנו לחיות כך, אבל בתקופה האחרונה התחושה היא שהחבל מתהדק על הצוואר. שנגמר החמצן. שהנשימות נעשות קטנות ומדודות יותר ויותר. שלצד המציאות הישראלית הביטחונית, הטעונה והמורכבת, נוסף גם איום קיומי על הזכויות שלנו. והחבל הזה הולך ומתהדק בכל פעם שנעשים צעדים שמסכנים את הדמוקרטיה שלנו, שמקדמים חקיקה שמרחיקה אותנו משוויון זכויות, ששרים וחברי כנסת מפזרים אמירות חשוכות של שנאה ומתבטאים באופן מסית כלפי קבוצות באוכלוסייה.
אנחנו נחנקים יותר ויותר בכל יום שבו משבר האמון של הציבור עם הממשלה הולך ומחריף. שהשר לשוויון חברתי - לא מקדם שוויון חברתי, שהשרה לקידום מעמד האישה - לא מקדמת שוויון מגדרי. ושהשר לביטחון לאומי - לא שומר על הביטחון ברחובות שלנו. שתרבות הפייק הולכת ומתפשטת, והאמת הופכת למשהו נזיל שאפשר לשנות לפי הצורך. שבמקום לדאוג ליוקר המחיה, לחינוך, לרווחה ולבריאות שלנו, דואגים לאינטרסים האישיים של פוליטיקאים ומקורביהם. שעוברים עוד ועוד חודשים שבהם לא נרשמים הישגים משמעותיים שמשפרים את ה"חיים עצמם" - החיים שלנו. שבזמן מבצע צבאי, כשחיילנו נלחמים בסמטאות ג'נין, כשאזרחים נדרסים, נדקרים ונורים ברחובות, הממשלה ממשיכה לקדם מהלכים שמאיימים להשחית את ה-DNA הייחודי והעדין של החברה הישראלית.
השימוש במושגים של חוסן נמצא במאגר של כל פוליטיקאי מתחיל כשהוא רוצה לדבר בגאווה על החוזק ועל העוצמות של החברה ישראלית. אבל לעולם חוסן? השילוב של המציאות הישראלית המתוחה והמורכבת, לצד המציאות הפוליטית ההרסנית שנכפתה עלינו גובה מחיר חברתי שאנחנו עדיין לא יכולים להבין את ממדיו.
הדר גיל-עדצילום: עוז מועלםלחיים בחוסר ביטחון, חשש וחרדה יש משמעות מסוכנת. ראינו את זה באופן מובהק בנתונים שהתפרסמו לאחר משבר הקורונה ואנחנו רואים את זה בנתונים שמתפרסמים אחרי כל תקופה של הסלמה ביטחונית. עלייה בדיווחים על דיכאון, חרדה, לחצים נפשיים, הפרעות רגשיות, הפרעות אכילה, אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות ואפילו אובדנות. מילדים ונוער עד למבוגרים ואף קשישים, אין קבוצה באוכלוסייה שלא משלמת מחיר נפשי ניכר על החיים לצד מתחים ודריכות.
לא קל לחיות פה. זה תמיד היה נכון, אבל בתקופה האחרונה זה נכון יותר. המהפכה המשפטית שמובילה הממשלה התווספה בחודשים האחרונים לסיר הלחץ של המציאות בישראל, וההשלכות שלה מתווספת אט-אט לאפקט המצטבר של החיים בחרדה. ההרס שהיא מפזרת, אפילו לפני שהתממשה, מאיים על המרקם החברתי הישראלי העדין ומפורר לאט-לאט את החוסן שלנו, ונראה שאנחנו צריכים להיות יותר מוטרדים מכך.
הדר גיל-עד היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
