באמצע קרב בעזה, בתוך ענן של אבק וחול שהרים מסוק היסעור לקראת הנחיתה לפינוי חיילים שנפצעו בקרב, תוך כדי לחימה, רכן ד"ר ירון רודניצקי מעל לוחם ששכב על האלונקה שעל האדמה. הוא אסף אותו אליו במעין חיבוק, טמן את ראשו בכתפו והגן על עיניו. "אני כירורג", הוא מספר, "מנתח שמתמחה בטראומות קשות, אבל כל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה איך להגן על עיניו של החייל מהחול. ברגע ההוא, הוא היה כמו הילד שלי. בן רגע הוא נעלם לבטן המסוק ומיד הוא כבר לא הילד שלי אלא של מישהו אחר, בדרך לארץ".
ד"ר ירון רודניצקי (43), נשוי ואב לשלושה מאזור השרון חי בעצם בין שני עולמות. מצד אחד, השטח המאובק והמסוכן של רצועת עזה, שם הוא מנהל את הטיפול הרפואי בחיילי קומנדו שנפגעו בלחימה במסגרת יחידת הרפואה האווירית (יר"א); מצד שני, חדר הניתוח הסטרילי בבית החולים מאיר מקבוצת כללית בכפר סבא, כמומחה בכירורגיה כללית וניתוחי המעי הגס והרקטום, ומנהל שירות הכירורגיה הקולורקטלית והפרוקטולוגיה.
המעבר התמידי בין מצבי חירום קיצוניים בשדה הקרב לבין טיפול רפואי מדויק בבית החולים, מייצר אצלו שילוב מורכב בין הטיפול בחיילים פצועים בשטח לבין הטיפול הרפואי היומיומי בחיים האזרחיים. והוא בכלל חשב שיהיה רופא ילדים. ״הייתי בטוח שזו תהיה ההתמחות שלי", הוא אומר. "הדרכתי ילדים, הקמתי שבט בצופים, הייתי רשג"ד. אבל ביום הראשון ללימודים בבית הספר לרפואה בתל אביב הורידו אותנו למרתף שבו נמצאות הגופות, שמו לי סכין ביד, ובאותו הרגע ידעתי שאהיה כירורג״.
בריאיון ל-ynet הוא חוזר לשבת השחורה, מתאר את החיים בין השטח לבין בית החולים ואת הקשר החזק, חוצה האמונות והמגזרים, שנוצר בינו לבין החיילים והצוותים הרפואיים. הוא מספר על ההתמודדות המשפחתית עם המציאות המורכבת הזאת, ומסביר מדוע לא יעזוב את הארץ אף ש"החיים בארצות הברית יפים וירוקים יותר״.
״באירוע רב-נפגעים, לכל אחד יש תפקיד ברור: הכירורגים והרופאים מטפלים, והחובשים מסייעים להם", הוא מסביר את חלוקת העבודה בשטח. "תפקיד הכירורג או המרדים הבכיר הוא לנהל את האר"ן – להעריך כמה פצועים יש, לקבוע את חומרת הפציעות, ולשדך את הצוות המתאים לכל פצוע.
״חייל שצריך הנשמה יקבל את המרדים שלנו. חייל שזקוק לנקז חזה יקבל את הכירורג. פצוע חרדה יטופל על ידי הפסיכיאטר. ובמקביל צריך לנהל גם את המשאבים – מנות דם, רכבי פינוי. בעזה שום דבר לא סטרילי. יש תמיד ירי מסביב וכוחות לא מוכרים בזירה. הבנו במהירות שזירה שאינה מנוהלת נכון עלולה לעלות בחיי חיילים – אם לא פינינו פצועים לפי סדר העדיפות, או אם לא ידענו על פצוע שטופל על ידי כוח אחר ופינויו התעכב, יהיה לזה מחיר.
"לאשתי תמיד יש טענות שאני לא טוב במולטיטאסקינג, אבל שתבוא לראות איך אני מנהל אר"ן – כל הערוצים משדרים בעוצמה מלאה, כולם מדברים ומחכים להחלטות, הזמן מתקתק והפינוי בדרך, ובתוך כל הרעש הזה צריך להחליט מי בסכנה מיידית ואיך להציל אותו״.
דהרנו דרומה בדפנדרים פתוחים
ב-7 באוקטובר היה ד"ר רודניצקי כונן טראומה בבית החולים. "המתמחים יצרו איתי קשר לגבי פצוע ירי קשה שהיה חייב ניתוח דחוף. בשעה 10:00 נכנסתי לנתח אותו ונלחמנו על חייו. בניתוחים כאלה אתה מנותק לחלוטין מכל מה שקורה בחוץ – שקוע בעולם הפנימי של הגוף שאתה מנתח. אבל כל כמה דקות אחות נכנסה לחדר הניתוח וסיפרה על המתרחש בחוץ: אנשים נהרגו, מחבלים נצפו בשדרות. בסוף ביקשתי ממנה לעצור. אמרתי לעצמי, נסיים פה, ואז אבין מה קורה בחוץ. כמה דקות אחר כך קיבלתי טלפון מחבר ליחידה, מרדים בכיר, שאמר לי: 'בוא, יורדים לעזה'. הייתי עדיין עם הידיים בקרביים של המטופל. הצוות סגר אותו וסיימנו את ההליך, במקביל האחות חייגה לאשתי, הניחה את הטלפון ליד האוזן שלי ואני ביקשתי ממנה להכין לי תיק. סיימתי את הניתוח ב-14:00, וב-16:00 הגעתי ליחידה ועלינו על ציוד. ב-20:00 היינו בעוטף עזה, מטפלים בפצועים״.
״חייל שצריך הנשמה יקבל את המרדים שלנו. חייל שזקוק לנקז חזה יקבל את הכירורג. פצוע חרדה יטופל על ידי הפסיכיאטר. ובמקביל צריך לנהל גם את המשאבים – מנות דם, רכבי פינוי. בעזה שום דבר לא סטרילי. יש תמיד ירי מסביב וכוחות לא מוכרים בזירה. הבנו במהירות שזירה שאינה מנוהלת נכון עלולה לעלות בחיי חיילים״
מה אתה זוכר מהשעות האלה?
״אני זוכר שדהרנו דרומה בדפנדרים פתוחים, ונסענו מוגנים רק בקסדות ובמשקפי מגן. מסביב אזעקות וטילים מבהיקים בשמיים, מתפוצצים מעלינו, אבל אנחנו ממשיכים, המנועים שואגים, עצירה לא באה בחשבון. דרכנו נשקים ליד בית קמה ונכנסנו לעוטף. הדרך הייתה זירת אסון – כבישים הרוסים, חושך מצרים, רכבים שרופים, להבות, ריח עז באוויר וגופות מפוזרות על הכביש.
״התמקמנו מחוץ לכפר עזה. הכוחות מתוך הכפר חילצו אלינו פצועים בזה אחר זה. טיפלנו בהם על הכביש, ייצבנו אותם ופינו יחד עם כוחות של 669 ואיחוד הצלה למסוקים או מחוץ לעוטף תוך שליחת הודעות וואטסאפ לחברים בסורוקה, מדווחים מה אנחנו שולחים, ושוב קיבלנו עוד פצועים ועוד פצועים, סרט נע, מעגל של קרב והצלת חיים שנמשך 36 שעות רצופות, עד יום שני בבוקר. המראות היו קשים, אבל ההכשרה הצבאית והמקצוע הכירורגי, שמתרכזים בטראומה, דם ומוות, מלמדים אותך לשמור על קור רוח ולהתמקד בפצועים. האתגר הקשה ביותר הוא מה שהמשפחה עוברת בבית״.
כשבוע אחרי אותה שבת עברה כל היחידה לנתיבות תחת עוצר יציאות. החיילים היו אחרי לילות של שינה על הכביש או על רצפת בית הכנסת בקיבוץ סעד. בהתחלה הם עוד היו חדורי מוטיבציה, אבל לפי רודניצקי, בהדרגה החל המורל לרדת והמתח המבצעי התפוגג. שאלות כמו "מה יהיה", "למה אנחנו כאן" ו"איך הגענו למצב הזה" החלו לעלות.
״סיני, הפסיכיאטר שלנו, התחיל לדבר על תגובת קרב והלם קרב, ואיך להתמודד ולעבד את האירועים תוך כדי לחימה", הוא מסביר. "אני מצידי דאגתי להזכיר לכולם להחליף גרביים ולאוורר את כפות הרגליים שכבר שבוע סגורות בנעליים, ולדאוג להתפנות. עצירות יכולה לנטרל חיילים. אחרי הכול, אני גם פרוקטולוג״.
מאז אותו שבוע הוא נע על ציר עזה-ישראל. ״הייתי אמור להיכנס לחאן יונס ביום שלישי אחד, אבל ביום ראשון, באמצע ארוחת ערב עם המשפחה, קיבלתי הקפצה דחופה לדרום. התבקשתי להחליף כירורג חבר מהיחידה, שהיה בחאן יונס עם יחידת דובדבן והשתתף בהיתקלות במהלך פשיטה על מתחם של חמאס. הכוח פינה את הפצועים הקשים בנגמ"ש אכזרית, ובמהלך הנסיעה החוצה הוא חטף RPG שפצע את הצוות המטפל והרג את שני הפצועים. בעמדת השחלוף פגשתי את החבר הכירורג. הוא היה מכוסה בפציעות רסיסים בפנים, עייף ומזיע. הוא העביר לי תדרוך ראשוני של האירוע והראה לי את החור שנגרם לאכזרית. היה ברור שהוא מתקשה עם תוצאות האירוע. הוא נתן את כל כולו וזה לא הספיק. הוא עלה על רכב של חבר אחר מהיחידה ונסע צפונה. נשארתי לבד עם כוח מילואים שלא הכרתי – ערבוביה של יוצאי גבעתי, משולש זהב של האכזרית, רופא אחר שלא הכרתי ומפקד כוח בן 50 פלוס שנראה שלא יצא הביתה כבר כמה חודשים.
״הציר לחאן יונס היה באותה נקודה שביל עפר ארוך ומבודד שחצה דרך השדות בלילה חשוך במיוחד, ללא ירח. הנסיעה הייתה איטית ושקטה ככל שאכזרית יכולה להיות כשהכלי עמוס בלוחמים וציוד. פתאום הרכב נזרק על הצד וכולנו נפלנו איתו, נשענים עם הגב על הרצפה, דורכים אחד על השני, כפות הרגליים על ארגזי התחמושת. פרקנו מיד ואבטחנו את השטח. החושך היה מוחלט, והשקט היה בלתי נסבל. הרגשתי שאין נפש חיה בסביבה, אבל הדמיון עובד שעות נוספות ואתה בטוח שכל רגע RPG יעיף את כולנו באוויר. הבנו שלא נפגענו מטיל אלא שהכלי נפל לתעלה ובמזל לא התהפכנו לתהום. שכבתי על הציר, כ-50 מטר מהכלים, לצד חייל צעיר, עולה חדש מארה"ב. הוא הזכיר לי מה זאת חיילות בעמדת אבטחה באמצע שום מקום. מעיר לי בשקט להישאר בכריעה ולדבר בלחש, להתרכז בציר ולא במחלצים. כמה שהוא היה צעיר, כמה שהוא צדק.
״המחשבות שלי נדדו חזרה הביתה. חשבתי על אשתי והילדים, איך הבטתי בהם כשהטלפון צלצל וקיבלתי את ההקפצה. הבנות השתתקו והבן שלי התחיל לשאול – מתי? איך? למה עכשיו? ואשתי הגיבורה, נאבקת לעצור את הדמעות, כי למרות הקושי היא לא רצתה להקשות גם עליי. חשבתי גם על החבר שעכשיו החלפתי, על הפציעות שלו, ובעיקר על הכאב בעיניים שלו – על שלא הצליח להציל את החיילים״.
"המטרה היא להחזיר כמה שיותר חיילים הביתה"
יר"א, יחידת רפואה אווירית, הוקמה לפני כשמונה שנים במטרה לספק מענה רפואי בעומק שטח האויב. ייעודה הוא להקים בית חולים שדה בעומק השטח, ולהעניק טיפול מציל חיים בתנאים קשים. היחידה מורכבת מרופאים מנוסים, חלקם יוצאי יחידות מובחרות, שהפכו לכירורגים, מרדימים ומומחים נוספים לאחר שירותם הצבאי, כמו גם פרמדיקים וחובשים מנוסים. ד"ר רודניצקי עצמו שירת בדובדבן והשתתף במבצעים ובאירועים משמעותיים במהלך האינתיפאדה השנייה, בהם תפיסתו של מרואן ברגותי.
אחד החידושים המשמעותיים של חיל הרפואה בחרבות ברזל היה הכנסת דם מלא לשדה הקרב. יר"א היא היחידה הראשונה שנכנסה לשטח עם מנות דם בצידניות, דבר שלא נעשה קודם לכן. "אני זוכר את הרגע שבו הבנתי עד כמה זה חיוני", הוא מסביר. "הייתה היתקלות קשה לאגוז ולמגלן, היו לנו שישה פצועים, וידענו שדם יהיה קריטי. עלינו על הרכב ודהרנו למנחת כשקולר עם מנות דם קרות מתחת לרגליים שלנו. דחפתי מנת דם אחת בין החזה שלי לאפוד הקרמי כדי לחמם אותה שתהיה מוכנה לפצוע כשנגיע אליו. וכך היה״.
נוצרים קשרים מיוחדים במצבי קיצון כאלה.
״בינינו, המילואימניקים, הקשרים חוצים זמן ומרחב. הצוות הופך למשפחה שנייה, וכשנפגשים, אפילו אם זה רק פעם בשנה, זה מרגיש כאילו לא עבר יום. כשהקשרים כל כך עמוקים, הזמן מאבד ממשמעותו והחוויה המשותפת הזו היא מה שהופכת את החברות למיוחדת כל כך. כולם נלחמים זה למען זה. כשאני נזכר במעגל שלנו, יושבים סביב פק"ל קפה בלב עזה השבורה, התחושה היא של שותפות גורל אמיתית – עם החבר הקיבוצניק השמאלני ממעגן מיכאל, הדרוזי מהצפון, חובש הכיפה ממורשת, המפקד ממושב נחלים והמתנחל מעתינאל. זו חוויה מעצבת שאין לה תחליף. כמה התווכחנו בין קפה לקפה. ואני בכלל לא שותה קפה. אבל כמה אהבה יש ביננו״.
ספר על החיילים, על המורל, על הקשר איתם.
״החיילים הצעירים, 20 שנה פחות מאיתנו, מביאים איתם אנרגיה רעננה. הם נלחמים בחירוף נפש, עם כל הכוח והנחישות שצבא מצפה מלוחמיו. אבל מה שמיוחד בהם הוא הפער בין העוצמה שלהם בשדה הקרב לבין האישיות הצעירה והחברותית שלהם. הם מוכשרים ואגרסיביים בקרב, אבל כשהם לא בתפקיד, הם פשוט חבר'ה צעירים, מתחשבים ואכפתיים. כשהם הלכו בשיירה בדרך החוצה ממחנה הפליטים שאטי, סוחבים משקלים כבדים על הגב, עמדנו בצד הדרך וחילקנו להם שוקולדים כאילו היו רצי מרתון. אף אחד מהם לא נגס בשוקולד שקיבל לפני שהביט אחורה, חתך את החטיף לשניים והציע לזה שהיה מאחוריו. ההתחשבות הזו, החברות האמיתית, יוצרות תחושה של משפחתיות אפילו במצבים הקיצוניים ביותר״.
ומה לגבי רגעים של פחד ואימה?
״בכל מצב לחימה יש פחד. זה חלק בלתי נפרד מהחיים בשטח. ההבדל טמון באופן שבו אתה מתמודד איתו. כל לוחם מכיר את התחושה של אי-שקט בראש, רגע לפני הקרב, שמתפוגג אחרי שהוא מעביר יד על הנשק, המחסניות והרימונים ומוודא שהכול במקום. הרופא הקרבי בשטח מעביר יד על הווסט רופא שלו, בודק את הכיסים – מוודא שערכות האינטובציה, חוסמי העורקים, המורפיום והתחבושות נמצאים כולם בהישג יד. הידיעה שכל הציוד הרפואי מסודר במקום הנכון מעניקה תחושת ביטחון. מה שמרגיע אותי בשטח זה לדעת שאני מוכן, ושאנחנו, הצוות הרפואי, האנשים הכי נכונים לטפל בחיילים הפצועים. המטרה שלנו היא להחזיר כמה שיותר חיילים הביתה לאמא שלהם. יש בזה תחושת שליחות שמביאה רוגע בתוך כל הכאוס״.
״כל לוחם מכיר את תחושה של אי-שקט, רגע לפני הקרב, שמתפוגג אחרי שמעביר יד על הנשק, המחסניות והרימונים ומוודא שהכול במקום. הרופא הקרבי מוודא שערכות האינטובציה, חוסמי העורקים, המורפיום והתחבושות בהישג יד. מרגיע אותי לדעת שאני מוכן, ושאנחנו, הצוות הרפואי, האנשים הכי נכונים לטפל בחיילים הפצועים. המטרה שלנו היא להחזיר כמה שיותר חיילים הביתה לאמא שלהם״
ויש גם את המשפחה הפרטית שלך, ואת הדאגה אליהם, ושלהם אליך.
״המרחק מהמשפחה קשה מאוד. אתה בשטח, מתמודד עם לחימה, פצועים ומוות, אבל המחשבות תמיד נודדות הביתה. יש רגעים שבהם אני יודע שהם דואגים לי, אבל אני לא יכול לעשות הרבה כדי להרגיע אותם. אני משתדל לשמור על קשר עם אשתי ככל האפשר, והיא מנהלת גם את חזית הבית – תומכת בי מרחוק ועוזרת למשפחות אחרות, חלקן של חיילים מהיחידה שלי. למשל, היא יזמה קבוצת תמיכה לנשות חיילי היחידה כדי להקל על הלחץ שמלווה את המשפחות. לא רק שהיא דאגה לי ולילדים, היא גם הייתה הכתף התומכת של נשים אחרות שעברו בדיוק את אותו דבר. מדי פעם הייתי שולח לה טלפונים של אימהות של חיילים סדירים שפגשתי בדרך שלא דיברו עם הבית שבועות ארוכים, שתתקשר לאמא שלהם להגיד שראיתי אותם והם בסדר. שעות של שיחות היא העבירה איתן מלוות בבכי וצחוק".
בשנת 2022, אחרי שנה וחצי של התמחות-על בכירורגיה מתקדמת בארה"ב, חזר ד"ר רודניצקי עם משפחתו לישראל. רבים מחבריו העדיפו להישאר שם בשל התנאים העדיפים. "החיים בארה"ב היו קלים יותר, יפים וירוקים", הוא מודה, "אבל החברים, התרבות והקירבה האנושית – הם מה שמשאיר אותנו בארץ. חברים שואלים אותי למה אני נשאר פה, עם כל המלחמות והקשיים. ואני אומר להם – אין מקום אחר שאני יכול לדמיין את עצמי חי בו. איפה עוד אני יכול לקום בבוקר, לשלוח את הילדים לבית ספר ברגל, לרכוב על אופניים לבית החולים, להיכנס לחדר ניתוח, לחייך לאחיות בוקר טוב, לתת כיף למרדים שהיה איתי במילואים, לצחוק עם המתמחים שלא יודעים מי הסולן של להקת תיסלם, לסיים את הניתוח ולצאת למשפחה ולבכות ולהתחבק איתם יחד מאושר שהכול עבר בשלום, לקבל תזכורת מאשתי לא לשכוח לאסוף את הילדים בדרך הביתה, ובערב לשבת על בירה עם השכנים בלי לתכנן מראש, וכל זה בעברית".
פורסם לראשונה: 21:40, 13.09.24
