בדרך כלל לוקח זמן לעבד אירוע מאז'ורי כמו מלחמה, ועוד כזאת כמו שמתחוללת עכשיו בעזה, כדי ללכוד בצורה כל כך מדויקת את האבסורד הגלום בסיטואציה כזאת. את "גבעת חלפון" כתב אסי דיין ז"ל אחרי מלחמת יום כיפור והיא עלתה לאקרנים רק שלוש שנים לאחר מכן. אבל חלק ממהפכת המידע היא גם קיצור הזמנים שבין הקלט והפלט, ולא פחות מזה טשטוש גבולות מוחלט בין הרציני והסאטירי.
התוצאה היא בין השאר מחזה מעורר השתאות: עיתונאית אמיתית בחברת חדשות אמיתית של ערוץ אמיתי, עומדת באמצע חאן יונס, על הריסותיו לכאורה של אחד מבתיו של מנהיג חמאס ברצועה, אוחזת בבובה פרוותית מסמורטטת, ואומרת: "יש כאן בובת דובי, שבה כנראה הוחבא אמל"ח". אחר כך היא מוסיפה: "אפשר לראות כאן בעצם נעליים, כנראה של יחיא סינוואר עצמו". מדובר צה"ל טרם נמסר עד מתי הן שימשו אותו ואם העובדה שהספיק להחליף נעליים עוזרת לו להיות תמיד צעד אחד - אם לא יותר - לפני הצבא.
ואמנם אין סוף לבדיחות שאפשר לספר על ה"כתבה" של אדוה דדון ב"אולפן שישי" של חדשות קשת, שמאז שידורה היתרגמה למפגן מסחרר של פאנצ'ים וממים על חשבון הדיווח שהיה יותר צחוק מעבודה. זה בהחלט משפר את מצב הרוח, להיווכח שאפילו הפורמט המדכא ביותר של טלוויזיה הוא גם מקור להומור פרוע ואפילו חתרני. אבל בסוף, יש גם היבט רציני ובעייתי למפגני זלזול כה חריפים באינטליגנציה של הציבור, שמסמלים את כל מה שרע באופן שבו צה"ל יודע להרקיד את התקשורת לפי החליל המשומן והמלוטש שלו ואת ההתמסרות הכמעט מוחלטת של רובה למנגינה הזאת, בוודאי באגפים שאינם בקיאים בנושא סבוך ומורכב.
כי האמת היא, שבזמן שדובר צה"ל מכר לדדון "בובת דובי שבה כנראה הוחבא אמל"ח", ב"וושינגטון פוסט" - בסך הכל אחד העיתונים החשובים והמעוטרים בעולם, שהבית הלבן מכיר כל אות שנכתבת בו - פרסמו תחקיר מקיף שמערער לגמרי את אמינות הראיות שהציג תת-אלוף דניאל הגרי כדי להצדיק את הפעולה בבית החולים שיפא. ב"ניו יורק טיימס", עוד מקומון זניח, קבעו שישראל הטילה לא פחות מ-200 (!) פצצות במשקל טון על אזורים שהוגדרו כ"בטוחים" עבור אזרחים.
בתגובה לתחקיר, שממצאיו לא הוכחשו, אמרו בדובר צה"ל כי "שאלות מהסוג הזה ייענו בשלב מאוחר יותר". לפחות מהצד הישראלי אין להם מה לדאוג: סביר להניח שהשאלות האלה יישארו בשוליים, אם בכלל, ואפילו "בשלב מאוחר יותר" לא יהיה צריך להשיב עליהן עם כל המורל והדבש שמורחים על הצבא, בין אם זה כתבים וכתבות שמנופפים בדובי או כאלה שחוזרים באולפן כמו תוכי על דף המסרים הצבאי.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס בינתיים מה שקורה הוא שקיים פער עצום בין ההצהרות המפוצצות של ראש הממשלה ושר הביטחון, המילים המכובסות של בכירי צה"ל והציפיות הבלתי אפשריות של הציבור בעקבות חוסר היושרה של מנהלי המלחמה בדרג המדיני והצבאי. עוד ועוד משפחות קמות בבוקר או באמצע הלילה (אם בכלל ישנו) להודעה שמחריבה את עולמן ואף חטוף לא חזר חי מאז חידוש הלחימה, אבל צה"ל מצפה להתפעלות מבית כזה או אחר.
ובמקום לדרוש ממנו תשובות אמיתיות - על משימות בעייתיות, תקלות מבצעיות וכמובן התעקשות על תמונת מציאות אותנטית של ההישגים והכישלונות עד כה, מראים לנו דובי ונעל, שזה מאוד מצחיק אבל גם מאוד עצוב ובעיקר מסוכן: כשהבועה הזאת תתפוצץ, כי זה טבען של בועות, אף דובי לא יהיה שם כדי לנחם.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
