טור של פרשן מוביל ב"ניו יורק טיימס" קורא לקיים דיון מעמיק בהמשך הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל, שעומד על 3.8 מיליארד דולר בשנה. הפרשן, ניקולאס קריסטוף, חבר המפלגה הדמוקרטית שבעבר אף ביקש להתמודד במסגרתה בבחירות למושל מדינת אורגון, לא קושר את הנושא לעימות בין המדינות על קידום המהפכה המשפטית, ומצטט שגרירים לשעבר בישראל כתומכים בעמדתו.
"זה באמת הגיוני מצד ארצות הברית לספק את הסכום העצום הזה בכל שנה למדינה עשירה אחרת?", תוהה קריסטוף, זוכה שני פרסי פוליצר, שנוהג לכתוב רבות על נושאי זכויות אדם. לדבריו, מעבר לכך שבאמצעות התקציב המדובר ניתן לסייע ביטחונית למדינות עניות הרבה יותר, הסיוע גורם ל"יחסים לא בריאים ומזיקים לשני הצדדים".
כותב המאמר מצטט את השר לשעבר יוסי ביילין, שתומך בוויתור על הסיוע, שרובו ככולו ניתן למימוש ברכש מהתעשיות הביטחוניות האמריקניות.
שגריר ארה"ב לשעבר בישראל, דניאל קרצר, מסכים איתו ומסביר כי "הכלכלה הישראלית חזקה מספיק ולא צריכה סיוע, שיוצר תלות מטעה. הסיוע לא מעניק לארה"ב מינוף כלשהו להשפיע על החלטות ישראליות לשימוש בכוח, כי אנחנו יושבים בשקט בזמן שישראל מוציאה לפועל מדיניות שאנחנו מתנגדים לה. אנחנו נתפסים כ'מאפשרים' של הכיבוש".
קריסטוף מזכיר במאמרו גם מאמר של שני כותבים יהודים בכתב העת השמרני "טאבלט", שיצאו נגד הסיוע שמעניק יתרון לחברות אמריקניות ופוגע בתעשייה הישראלית.
הסכם הסיוע בהיקף של כ-40 מיליארד דולר לעשור עומד לפוג ב-2028, והמאמר מציע לדון ברצינות באפשרויות להמשך. שגריר נוסף לשעבר, מרטין אינדיק, חושב אף הוא שמוטב לשתי המדינות לחתום על הסכמים ביטחוניים אחרים, ולא להמשיך במודל הסיוע הנוכחי.
עוד בכיר לשעבר, ארון דיוויד מילר, שהיה מעורב בשורת משאים ומתנים במזרח התיכון תחת ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים, מציע להיפרד מהסיוע הביטחוני. "בתנאים הנכונים, בגלקסיה רחוקה, כשיחסי ארה"ב-ישראל משופרים, יהיו יתרונות לשני הצדדים מכך שהסיוע הביטחוני יתפוגג עם הזמן".
קריסטוף מציין כי בדרך זו יש להתייחס לנושא, "ולדון במה שהס מלהזכיר".