אחוות הלוחמים לא תקפה רק לזמן השירות והמילואים, כך גילה יוסי מוסקוביץ (51), שהיה לוחם חטיבת גולני ונפצע במהלך מלחמת לבנון השניה. בנוסף לפגיעה הפיזית, מוסקוביץ' מתמודד גם עם פוסט טראומה שגרמה להתפרצות מחלת סכרת חריפה, שבעקבותיה הוכר כנכה צה"ל.
לאחר שמצבו הבריאותי הידרדר, חבריו מחטיבת אלכסנדרוני החליטו לעזור. כפיר ג'ונה, ששירת עם יוסי, העלה פוסט בנושא, עם תמונה של כומתה חומה, וכתב: "גולני זו משפחה, ולמשפחה עושים הכל. אני וחבריי מחפשים תרומת כליה להצלת חייו של לוחם אלכסנדרוני במיל' שנפגע בקרב במלחמת לבנון השנייה, בה הציל את חיינו. הסכרת הביאה להידרדרות במצב הכליות שלו והוא בסכנת חיים. הוא אח גולנצ'יק עם סוג דם או. אני וחבריי חייבים ליוסי. אנחנו רוצים למצוא את האחד ולהציל חיים".
"יוסי הוא גיבור אמיתי", מספר ג'ונה (43). "ברגע האמת הוא ביצע פעולות שהצילו חיי אדם. לפני בר המצווה של בנו הוא ביקש שהצוות יגיע, בלי מתנות, רק רצה שנספר לבן שלו שהוא היה לוחם. הרגשתי שהוא קורא לנו להיפרד ולא יכולתי לשאת את זה. ידעתי שלכליה אפשר לחכות המון זמן, וזמן יקר. אני איש משמר הכנסת כבר מעל עשרים שנה, והערכים שקיבלתי שם ובבית גרמו לי לרצות להיטיב עם הכלל. אמרתי שחייבים לעזור לאח שלנו".
ג'ונה העלה את התמונה של הכומתה לסטורי, ובין התגובות שקיבל הייתה אחת מארי רינגר (40), נשוי ואב לארבע, ששירת בגדוד 12 בגולני, שכתב "כבוד". ג'ונה שלח לו את הקישור לפוסט וביקש שישתף אותו כדי לעזור למצוא את התורם, בלי לדעת שהוא כבר נמצא. "הפוסט הזה נגע בי", מספר ארי. "אני גולנצ'יק גאה, ממשפחה של ארבעה אחים ועוד שני אחיינים ששירתו בחטיבה. מיד הגבתי שאשמח לבצע בדיקת התאמה".
כשאחותו של מוסקוביץ' יצרה איתו קשר כדי להודות לו, התברר להם שהמשפחות שלהם גדלו יחד. "סיפרתי לה שבמקור אני מהגולן, והתברר שגם הם ושהאחים שלנו למדו יחד. יוסי בעצמו למד עם אחי", אומר רינגר. "קראתי לא פעם על השתלות כליה וזה משהו שדיבר אלי, אבל הפעם זה הבשיל. עשיתי את הבדיקות ונמצאתי מתאים".
ההשתלה התבצעה בבית החולים איכילוב בתל אביב לפני שבוע על ידי ד"ר יעקב גויכמן, מנהל יחידת ההשתלות בבית החולים. "אחרי הניתוח הצטלמנו עם דגל החטיבה ששייך לאחיין שלי", מספר רינגר. "כל החיבור המיוחד היה שם. זאת הרגשה מרוממת שאין לתאר. אנשים אומרים לי תודה כל הזמן, אבל אני את התרומה והתודה שלי כבר קיבלתי, בתחושה שלי".
מוסקוביץ, מנהל פרויקטים חקלאיים שמתגורר במושב כנף, מתאושש בביתו בימים אלו ועדיין מעכל את ההירתמות. "אין מילים לתאר כמה זה ריגש אותי", הוא אומר. "מאז שנפצעתי התמודדתי עם פוסט טראומה והתנתקתי. הזמנתי את החבר'ה לבר מצווה כיוון שהבן שלי לא ראה אותי על מדים, הוא נולד אחרי הפציעה שלי ורציתי שיכיר אותם, שידע על העבר שלי. הם באו ועשו שמח כמו שרק הם יודעים ויצאו משם עם משימה. אפילו אני שגדלתי בגולני לא ידעתי שהאחווה היא עד כדי כך חזקה. הם גייסו את כל החטיבה".
על המפגש עם רינגר הוא מדבר בהתרגשות שאין שנייה לה. "כשאתה לוחם אתה מסכן את החיים שלך ואתה יודע שהחברים שלך יסכנו את שלהם עבורך. לא ידעתי שככה זה גם באזרחות. מה שארי עשה עבורי זה לא משהו שאני יכול להסביר במילים. אחרי ההשתלה, חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שאת החלק שלו בעולם הבא הוא קיבל ואני מקווה שהוא ישמור לי מקום שם. בזכותו קיבלתי את החיים בחזרה. היום אני מרגיש לגמרי אחר, ממש אדם חדש. אני אדם של טבע וחופש ומאז הדיאליזה הייתי אדם חולה, שמתקשה בביצוע פעולות פשוטות. היום אני עושה הליכות, אני נושם טוב, אני חי".
מוסקוביץ קיבל מאז הפוסט הצעות נוספות. "המ"פ שלי מהטירונות מלפני 30 שנה התקשר ואמר לי 'אני רוצה לתרום לך כליה'", הוא מספר, "אחריו הגיעו עשרה לוחמים מגולני עם אותו סוג דם שהציעו לתרום לי. אחוות הלוחמים הזאת היא מטורפת. זר לא יבין זאת, גולני זה לנצח".
