על שלושה דברים עומדת הפשרה הנוכחית בסוגיית עילת הסבירות: הכרעת בנימין נתניהו לאמצה; הסכמת האופוזיציה לא לסכלה; וניצול חלון הזמנים – עד סוף יולי. לפני ראש הממשלה ניצבות כרגע שלוש אפשרויות. הראשונה: להמשיך את הליך חקיקת צמצום עילת הסבירות לפי התכנון המקורי. מובילי הרפורמה דורשים זאת ממנו. לשיטתם, הם ויתרו מספיק בעוד הצד השני לא נתן דבר בתמורה. האפשרות השנייה: לדחות את המשך החקיקה למושב הבא ולחדש בפגרה את שיחות הפשרה עם האופוזיציה. השלישית: לתקן את החוק לפי נוסח הפשרה שגובש על ידי פרופ' ידידיה שטרן, עו"ד רז נזרי והח"מ, ולהעבירו עוד במושב זה.
כדי שזה יקרה, נתניהו חייב להבין (ולצערי הוא טרם השתכנע) שהאירוע כבר מזמן אינו משפטי (בוודאי לגבי עילת הסבירות, שיש קונצנזוס בקרב המשפטנים שצריך לשנותה) וגם לא פוליטי (ניסיון נוסף להפילו מכיסאו), אלא בראש ובראשונה רגשי. אצל מתנגדי הרפורמה ואצל תומכיה, אירועי החודשים האחרונים פתחו טראומות עבר ופצעים ישנים. אנשים באמת חרדים בנוגע למציאות חייהם ביום שאחרי החוק. חקיקת הרפורמה, שעד כה התנהלה בדרך כוחנית, אגב הטחת עלבונות בחוששים וזלזול בפחדיהם, רק העצימה את החרדה שמנהלת אותם. טעות גדולה משום שאירוע כזה מחייב ניהול הפוך. לא בכוח, אלא בתבונה. אם ישתכנע נתניהו בכך, הוא גם יבין שהעברת החוק הנוכחי עלולה להביא את כולנו לחצות את הרוביקון. כמי שמכיר את ההיסטוריה היטב, הוא יודע בדיוק מה קרה לרומא אחר כך.
זו הסיבה לכך שגם דחיית העברת החוק למושב הבא אינה נכונה. ראשית, היא תעמיק את תחושות תומכי הרפורמה שהם אזרחים סוג ב', שמה שמותר לאליטות – להם אסור וששוב הם הוכנעו. שנית, הדחייה לא באמת תשקיט את הפחדים, אלא רק תאריך את משך הזמן שהם דורכים את הגוף. לכולם עדיפה הכרעה מהירה, שאחריה נשוב לשגרה המרפאת. חלק ממובילי הרפורמה מסכימים לניתוח זה, אבל סבורים שאסור לקואליציה להתקפל, אחרת בפרקים הבאים של החקיקה, שהם משמעותיים הרבה יותר, האופוזיציה תמשיך להתנגד בכל הכוח בהנחה שברגע האמת הקואליציה תפגין אחריות ותיסוג לפשרה. לשיטתם, דווקא משום שעילת הסבירות אינה כה חשובה, זה המקום הנכון לגבות "מחיר" על אי-הסכמות כדי להביא לדינמיקה של הסכמות בהמשך. לדעתם, זה "ניתוח" שחייבים לעבור, ומוטב שיקרה עכשיו, בנושא היותר שולי. עניתי להם את שאני כותב כאן: גם אם אתם צודקים, כרגע אין כוח לגוף שלנו לעבור את הניתוח. הוא עלול לא לשרוד אותו.
מכאן לאפשרות השלישית: למשוך את החוק חזרה לוועדת החוקה ולתקנו לפי הפשרה שסוכמה: פשרה שתאפשר לממשלה לקבל החלטות מדיניות שלא ניתן יהיה לפסול מכוח עילת הסבירות בלבד, ולמנות מינויים שיחוסנו מפניה – אלה שמחייבים אישור הכנסת, כמו מינויי שרים. לגבי שאר החלטות השרים והמינויים (לרבות שומרי הסף כמו היועמ"שית) ייוותר המצב הקיים על כנו.
עד כה, הגורם היחיד באופוזיציה שהתייצב באומץ לצד הפשרה הוא המחנה הממלכתי. בימים שגורמים קיצוניים, שמנסים לסכל כל פשרה, מהלכים אימים על נבחרי ציבור, בני גנץ וחילי טרופר ראויים לשבח על כך. הפער היחיד שנותר בינם לבין נתניהו הוא דרישתם שלאחר חקיקת חוק הסבירות יתחייב נתניהו שבמשך 18 חודשים שאר החקיקה תקודם רק ברוב של 75 ח"כים. ההיגיון בדרישה זו אינו רק פוליטי, אלא גם ענייני. זו הדרך היחידה שבה ישראל לא תיקלע כל שלושה חודשים למשבר מחודש. זה לבדו ירגיע רבים. אם נתניהו יקבל זאת, המחנה הממלכתי יצביע בעד הפשרה וייכנס לשיחות אמת בהמשך.
בינתיים, נתניהו מסרב. הוא חושש שאם ימשוך את ההצעה חזרה לוועדת החוקה, זה ינוצל כדי למנוע את המשך החקיקה במושב זה, והוא שוב ייתפס כמי שהובס על ידי הצד שמנגד. לצערי, עסקינן בחשש אמיתי. אף שכל גורמי האופוזיציה ששוחחנו איתם מסכימים שנוסח הפשרה טוב עשרת מונים לשלטון החוק מזה הנוכחי ושהוא יעניק לעם ישראל גלולת הרגעה מיידית, אין לדעת מה יעשה כל ח"כ (כולל מהליכוד עצמו, ע"ע טלי גוטליב) ברגע האמת. רבים מהם חסרי אחריות.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'למרות זאת, נתניהו חייב לקחת את הסיכון. בעיקר כי אין בעיה לשוב למליאה עם הנוסח המקורי אם הכל ישתבש. בניגוד לטענת מתנגדי הפשרות, יש די זמן למשוך את הצעת החוק חזרה לוועדה, לדון בה, לפתוח להסתייגויות, לנמקן ולהצביע עליהן מחדש לפני השבתה למליאה לדיון של 26 שעות והצבעות. לפי תקנון הכנסת זה בהחלט אפשרי – עד סוף יולי.
כך שלא הזמן ולא נוסח הפשרה מהווים בעיה. הבעיה היא שכל אחד מהניצים משוכנע שהצד השני מורכב מטרוריסטים שחטפו את המדינה שלו. אלה סבורים שהממשלה כזו ואלה סבורים שהסרבנים ובעלי ההון הם כאלה. שניהם גם טוענים שלטרוריסטים אסור להיכנע. לכאורה, כמנהיגים שנדרשים לקבל החלטות בקור רוח ולא מתוך רגש, הם צודקים. אבל זו בדיוק הבעיה. באירוע הזה כולם מוכנים להקריב את המדינה שנחטפה לטובת חישובי תועלת עתידיים, אבל אין הורה אחד שיתעקש שעם כל הכבוד לעקרונות המופשטים, הוא רוצה את ילדו האהוב בחיים.
וזה בדיוק מה שחסר לישראל עכשיו: מנהיגות שתאהב את מדינתה ועמה ברמה כזו שתהא מוכנה לעשות הכל למען הישרדותם. אפילו, רחמנא ליצלן, "להתפשר" ו"להיכנע".
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
