(צילום: ירון ברנר)
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לא שלף מהמותן ולא גמגם מתוך אפלולית מוחית של איש זקן שאיבד את חדותו: הוא כיוון היטב למטרה והבהיר לבנימין נתניהו שימי הזוהר בין השניים, חברים כבר 40 שנה, הסתיימו. אפילו בימי ברק אובמה, כאשר המתיחות בין ירושלים לוושינגטון הגיעה לעיתים לנקודת רתיחה, לא העז הנשיא האמריקני לומר בפומבי שראש ממשלת ישראל אינו רצוי בבית הלבן. דיבורים מעין אלו היו שמורים תמיד למנהיגים מנודים, למשל יאסר ערפאת. בכל שנות קיומה של מדינת ישראל לא זכה ראש ממשלתה לבוז קולני כל כך ומשפיל מהאזרח מספר 1 בארה"ב. גם בקרב היהודים האמריקנים מהמיינסטרים, לא מהאגף השמאלי, כבר החלו לדבר על ממדי הקטסטרופה ועל הנזק ההיקפי שמחולל נתניהו: במרכז השיח הכמיהה כי ביידן יציל את ישראל מההשתוללות הרומסת של מנהיגה.
ברגע שבו ביידן הבין כי הרטיבות על לחיו היא לא תוצאה של גשמי אביב, אלא יריקה בפרצוף שקיבל בהצלפה מנתניהו, הוא עשה מה שלא קרה עשורים רבים: הוא הסיר את כנפיו מנתניהו, ונתן לעולם כולו להבין שהוא לא מאמין לו יותר. הקסם פג. כשנשיא אמריקני איבד אמון בראש ממשלה ישראלי זה לא רק ביטול הזמנה לבית הלבן, זה אומר שברגע שנתניהו יודיע, לדוגמה, שאיראן דוהרת לפצצה ושזה הזמן להלום או להחמיר סנקציות, ביידן כבר לא יתייחס לדבריו בכובד ראש אלא בציניות השמורה למי ששיקר פעם אחר פעם.
נתניהו, למעשה, העניש את ישראל לא רק בדרדור הדמוקרטיה וכינון חוקים שמתאימים למשטר האייתוללות, לא רק בהקמת משמרות מהפכה (ובקרוב אולי סוג של כלא אווין למתנגדים פוליטיים), אלא גרם לה לאבד את הידידה הכי חזקה ונאמנה שלה, ארה"ב. העוגן. בחדר הסגלגל נתניהו הוא לא רק "שקרן בן שקרן": כבר מדברים עליו במושגים הלקוחים ממחוזות הנפש: מנותק, מבודד, לא יודע לקרוא מציאות כי הורחק ממנה. שלא לדבר על ההתייחסות האמריקנית לדברי בנו המטרטר ליד אוזנו שהעז להאשים בציוציו הרעילים את הממשל האמריקני בליבוי ההפגנות בישראל ומימונן. ארה"ב סובבה את הגב לא לישראל אלא לזה שעומד בראשה כי הבינה שהוא הפך למנהיג שמסוכנותו היא מיידית. בעיקר אחרי שהדיח את יואב גלנט.
המרכיב המרכזי בביטחון ישראל הוא היחסים ההדוקים עם ארה"ב. זה לא רק כספי הסיוע והתמיכה במוסדות בינלאומיים, זאת גם היכולת של ראש ממשלה ישראלי להרים טלפון לנשיא האמריקני ברגע אמת, כאשר נושא רגיש על הפרק, או סכנה מיידית, ולקבל ממנו מה שחיוני למדינת ישראל באותו רגע: בין אם זה אור ירוק, העלמת עין, שותפות שקטה למניפולציה וכל מה שמקובל בברית בין חברים.
אורלי אזולאינתניהו ניסה להרגיע את החששות במעצמה מפני המשיחיות המדרדרת: הוא נשבע והבטיח שהוא עם הידיים על ההגה. תוך שלושה חודשים הבינו כי אולי הידיים שלו על ההגה אלא שהוא נוהג במהירות 200 קמ"ש, תחת השפעה, לא עוצר באדום ומפרק את התשתית העדינה המחברת בין ארה"ב לישראל: מחויבות בלתי ניתנת לערעור לשמר את ערכי הדמוקרטיה. ישראל היא כמובן לא מדינת חסות של ארה"ב, אבל חוסנה נשאב ממנה. וכאשר בבית הלבן מדברים על ראש ממשלת ישראל כמי שהפך להיות לא רק מצורע בעולם הנאור אלא גם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה, מה שיכול לדרדר את המזרח התיכון וגם לפגוע באינטרסים האמריקניים ‑ זה לא "חילוקי דעות" בין ידידים זו מפולת שלגים.
כאשר ביידן ואנשיו החלו לספור את השקרים שמכר להם נתניהו היה ברור להם שזמן הדיבור הרך פג, והגיע שעת הנבוט. בעוד שנה וחצי יתקיימו הבחירות לנשיאות בארה"ב: נתניהו בונה על כך שתאומו הסיאמי, דונלד טראמפ, יחזור ואז הוא יוכל שוב לגנוב איתו סוסים. כלל לא בטוח שזה יקרה, וגם אם כן, עד אז ישראל תאכל מרורים: אם נתניהו לא יתעשת, ישליך לזבל את הרפורמה ויגיע להסכמות רחבות שיאחו את הקרע הנורא, זה בהחלט יכול להיגמר בבכי והדמעות תהיינה שלנו.
- אורלי אזולאי היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
