בראשית דצמבר 1956, מספר שבועות לאחר סיומה של מלחמת סיני, נערכה בפריז ישיבת המועצה העליונה של הברית הצפון-אטלנטית, נאט"ו. בחדר סמוך למליאת הישיבה נועדו מספר בכירים במשרדו של הרברט בלנקנהורן, שגריר גרמניה המערבית לארגון ובעל עבר בשירות החוץ של גרמניה הנאצית. היו שם גם שר ההגנה הגרמני החדש, פרנץ יוזף שטראוס, בעצמו בעל עבר כקצין זוטר בוורמאכט בחזית המזרחית, הגנרל הנס שפיידל, ממייסדי הצבא המערב-גרמני, וכן ראש המטות המשולבים של ארצות-הברית, האדמירל ארתור רדפורד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בפגישה דנו, בין השאר, באירוע שטילטל את העולם והעלה את הטמפרטורה במלחמה הקרה - הקונספירציה הסודית שהגו דוד בן-גוריון ושמעון פרס עם בריטניה וצרפת, שהובילה למלחמת סיני חודשיים קודם לכן. כתוצאה מהמלחמה נפער קרע משמעותי בתוך נאט"ו בין ארצות-הברית, שהתנגדה למבצע, לבין שתי בעלות בריתה האירופיות, ואילו הרוסים יצאו להגנת מצרים וזכו לתמיכת האו"ם בדרישה שהכוחות ייסוגו מכל השטחים שנכבשו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בחדר הסגור, ראשי הממשל הגרמני הצעיר השמיעו דברים חריפים שתוכנם שונה בתכלית מהעמדה הגרמנית הפומבית: אחרי שכתשו את התנהלות צבאות בריטניה וצרפת, אמר אחד מהבכירים הגרמנים כי "אולי היה זה טוב יותר לאפשר ליהודים להכניע את המצרים", וחבריו הוסיפו דברי שבח רבים על ביצועי צה"ל.
"זה רגע שאולי מדגים יותר מכל את המציאות האחרת, שיש אולי שיקראו לה משוגעת או הזויה, שבתוכה מתנהלים היחסים בין ישראל וגרמניה המערבית בעקבות השואה", אומר פרופ' רוני שטאובר. "יושבים בכירים גרמנים, ששירתו בצבא של גרמניה הנאצית, ששוב מדברים על 'יהודים', לא על ישראל, והשיחה שלהם, המתפעלת, אודות היכולות הצבאיות של אותם יהודים, בולטת במיוחד כשזוכרים את תפקידם של הנוכחים רק מעט יותר מעשור קודם לכן. והם, דווקא הם, שיודעים משהו על אימת המלחמה ורצח היהודים, חושבים שאולי היה צריך להניח לצה"ל לדרוס את צבא מצרים לחלוטין".
5 צפייה בגלריה
בן-גוריון עם הקנצלר אדנאואר בפגישה ב-1960. נקט בגישה פשרנית
(צילום: Federal German Government / Benno Wundshammer)
התרשומת החסויה של המעמד המוזר הזה, אז בפריז, נחשפת בספרו של פרופ' שטאובר, חבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, "דיפלומטיה בצל הזיכרון", שיצא לאחרונה לאור בהוצאה משותפת של "מרכז זלמן שזר" ו"יד ושם".
הספר, פרי עבודת נמלים של למעלה מעשור ב-12 ארכיונים בארבע מדינות, הוא המחקר המפורט ביותר שפורסם עד היום על היחסים החריגים, שלא לומר בלתי אפשריים, בין גרמניה המערבית, שנוסדה על חורבות הרייך השלישי, ובין מדינת ישראל, שנוסדה, בין השאר, בגלל מה שאותו רייך עולל לעם היהודי.
המחקר מבוסס על תיעוד ישראלי, גרמני, אמריקני ובריטי, וכולל מקורות רבים שלא נחשפו עד כה, בהיבטים מדיניים, צבאיים ומודיעיניים המביאים ביחד שורה של גילויים על אירועים דרמטיים שמתרחשים בהווה, אבל כולם קשורים בעבותות לשאלת ההתמודדות עם העבר הנאצי.
שטאובר מגלה כי בישראל הבינו די מהר כי יוכלו לנהוג בגמישות יתרה במערכת היחסים עם גרמניה. כך למשל, בניגוד להסכמות לגבי שימוש בכספי השילומים למטרות אזרחיות בלבד, סכומים ניכרים הופנו למערכת הביטחון. "כבר בסוף נובמבר 1952, כלומר עוד לפני האישרור של ההסכם, החלה לפעול ועדה בראשותו של פרס שמטרתה לקבוע את היעדים של כספי השילומים לטובת הצרכים הביטחוניים", אומר שטאובר.
כך רכשה ישראל ציוד בגרמניה לתעשיות הביטחוניות במסווה של הזמנות למפעלי תעשייה אזרחית. "לפי המסמכים הפנימיים הגרמניים שגיליתי באחד מהארכיונים, הגרמנים היו מודעים להתנהלות הישראלית והעלימו מכך עין", הוא מוסיף. גם ארצות-הברית הייתה מודעת למתרחש וניסתה לעשות בכך שימוש. "האמריקנים דנו באפשרות להשתמש בהפסקת השילומים כאמצעי לחץ על ישראל כדי שלא תצא למלחמת מנע", טוען החוקר, "כלומר האמריקנים ראו בשילומים הסכם מסחרי".
בספר נחשף כי על אף שהגרמנים התנגדו לכך, על פי בקשת האמריקנים הם העבירו לישראל מסר כי יתקשו לעמוד בלחץ בינלאומי להפסקת השילומים אם ישראל תתמיד בסירובה, אחרי מבצע קדש, לדרישת הנשיא אייזנהאואר לסגת מיד מסיני ללא תנאים.
האמריקנים גם היו אחד הגורמים לעיכוב בכינון יחסים דיפלומטיים בין גרמניה לישראל. "מחלקת המדינה ומזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס הוליכו את ישראל שולל", חושף שטאובר.
במגעים בין האמריקנים לגרמנים, שישראל לא הייתה מודעת להם, הביעו האמריקנים הבנה ואף תמיכה בסירוב הגרמני לכינון היחסים. "על רקע הפגיעה האנושה במעמדן של צרפת ובריטניה במזרח התיכון בעקבות מלחמת סיני, ראו האמריקנים חשיבות רבה במעמדה המיוחד של גרמניה המערבית בארצות ערב, וחששו שאלה ייפגעו אם תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל", מסביר שטאובר.
אבל ההצלחה הצבאית של ישראל במלחמת סיני, כפי שמצאה ביטוי באותה שיחה בפריז, הביאה לשינוי תפיסה בצמרת השלטון בגרמניה בכל הנוגע לחשיבות של ישראל כנכס אסטרטגי במלחמה הקרה. "בזמן הנסיגה מסיני החל בן-גוריון לעסוק בחשיבות הקשרים עם גרמניה במקביל לקשרים עם צרפת, ואולי במקומם אם הקשרים עם צרפת ייפגעו", אומר שטאובר.
המגעים בין ישראל לגרמניה המערבית לאספקת נשק נבעו הן מהרצון של ישראל להגיע לסוגי נשק שלא היו ברשותה, והן מפני שהגרמנים הסכימו לספק חלק גדול מהנשק בחינם. משרד ההגנה הגרמני בראשותו של שטראוס קידם את הקשרים בזמן שמשרד החוץ הגרמני ניסה להכשילם. "כל עוד שימש אדנאואר כקנצלר, משרד ההגנה ניצח בדרך כלל".
אספקת הנשק בוצעה ללא ידיעת הבונדסטאג, הפרלמנט הגרמני, אבל על פי דרישת אדנאואר הוקמה ועדה סודית של נציגי המפלגות שלהם, ורק להם, דיווחו בסודי סודות על העניין. בשלב מסוים הועלתה דרישה בוועדה שישראל תדווח על כך לארה"ב, אבל ממסמכים אמריקניים עולה כי ישראל מסרה ביודעין מידע מטעה לגרמנים על כך שכאילו דיווחה על עסקאות הנשק לאמריקנים.
משורת דיווחים של שמעון פרס למטכ"ל עולה כי ממשלת צרפת הייתה מעורבת באופן ישיר בהעברת הנשק מגרמניה לישראל. בנוסף לנשק שסופק, מימנו הגרמנים את רכישת הצוללות "לווייתן" ו"דקר" שנבנו עבור חיל הים בבריטניה. הגרמנים אף שילמו עבור מסוקים שרכשה ישראל בצרפת ומימנו חלק נכבד מעלות ייצור הסטי"לים שם, אלה שאחר כך ייקראו ספינות "שרבורג".
שטאובר נוגע, אך לא מכריע, בסוגיה הכי רגישה והכי פחות חשופה ביחסים הצבאיים בין המדינות. "יש סימנים שונים ורמזים, אך אין הוכחה חד-משמעית שהגרמנים סייעו לישראל במימון פרויקט דימונה", אומר שטאובר.
היחס מצד נאצים לשעבר וקצינים בכירים בוורמאכט, אשר שימשו בתפקידים בכירים בפקידות הפדרלית הגרמנית, ל"יהודים" (כלומר למדינת ישראל הצעירה), והיחס של ישראל לאותם נאצים ולידיעה כי הממסד המערב גרמני קלט אותם לתוכו, הפך למכריע בהתפתחות היחסים בין המדינות.
לצד מיעוט מזערי של פושעים נאצים שנשפטו בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה בנירנברג ובמספר הליכים משפטיים נוספים, "חי הרוב המוחלט של הפושעים הנאצים בשלווה מוחלטת בגרמניה עצמה", אומר שטאובר.
דור הרוצחים לא רק חי בשלווה, ולא רק כיהן בתפקידים בכירים ברפובליקה הפדרלית, אלא אף מילא תפקיד במגעים הישירים עם ישראל הצעירה. שטאובר מזכיר את קרל פרידריך ויאלון (Vialon), אשר נפגש במהלך 1961 עם ראש משלחת השילומים שישבה בקלן, השגריר בפועל (טרם כינון היחסים הרשמיים) פליקס שנער. השניים דנו במלווה הביטחוני לישראל - תמיכה אשר נועדה להבטיח את המשך קיומה של המדינה היהודית באמצעות חיזוק וביצור ביטחונה.
19 שנה אחרי שויאלון חתם על פקודה להחרים "את חפצי הזהב והכסף (של היהודים), לסמנם בדקדקנות ולשלחם לקופת האשראי של הרייך", הוא דן עם נציג מדינת ישראל פליקס שנער על המלווה הביטחוני, כראש המחלקה לעניינים כלכליים במשרד הקאנצלר
לא הייתה זו הפעם הראשונה שאותו ויאלון עסק בנושאים כלכליים הקשורים ליהודים: בתחילת שנות הארבעים כיהן כראש מחלקת התקציבים ברייכסקומיסריאט אוסטלנד (המדינות הבלטיות וחלק גדול משטחה של בלארוס). בפקודה שהוציא ב-27 באוגוסט 1942 תחת הכותרת "מנהל גטאות היהודים" דרש ויאלון "(להחרים) את חפצי הזהב והכסף (...) ולסמנם בדקדקנות, לשלחם לקופת האשראי של הרייך שבריגה ולהעמידם לרשותי". פחות משני עשורים לאחר מכן כיהן בתפקיד דומה - ראש המחלקה לעניינים כלכליים במשרד הקנצלר - ודן עם נציג מדינת ישראל בנוגע לתמיכה בה.
השם המוכר ביותר מבין פושעי המלחמה שנטלו תפקיד מכריע ביחסים עם ישראל, הוא הנס גלובקה, מנכ"ל לשכת הקנצלר אדנאואר והאיש החזק במערב-גרמניה בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60.
תפקידו של גלובקה במשרד הפנים של הרייך, כמי שכתב את התקנות להפעלת חוקי הגזע מנירנברג, כאחראי לפתרון שאלות הקשורות למעמד היהודים בגרמניה ובחלק מהארצות הכבושות, הפך לנקודה רגישה אחרי לכידתו של אייכמן: החשש המערב-גרמני מהפניית זרקור למעשיו של גלובקה בתקופת השואה, כמו גם לאלו של פקידים בכירים בבון, הוביל למגעים מתמשכים בין בכירים בשתי המדינות במטרה למנוע או לפחות לצמצם עיסוק כזה.
ברקע עמדה שאלת מלווה הנשק המערב-גרמני, שעליו סיכמו בעל פה ראש הממשלה בן-גוריון והקנצלר אדנאואר בפגישה במלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק במרץ 1960, חודשיים לפני לכידת אייכמן בבואנוס-איירס. "אדנאואר לא איים על בן-גוריון ולא היה צריך לאיים עליו", אומר שטאובר בתגובה לפרסומים שונים בנושא. "להנהגה הישראלית היה ברור שחלק מהעסקה הוא לוודא שמשפט אייכמן יעסוק באייכמן, ולא ידגיש את מעורבותם בפשעי המשטר הנאצי של רבים מאנשי מנגנוני השלטון המערב-גרמני".
בסתיו 1963 גילו האמריקנים שהגרמנים העבירו, ללא הסכמתם, מסוקי סיקורסקי מתוצרת ארצות-הברית, לישראל. וושינגטון הזועמת דרשה פירוט מלא ומדויק של הסוגים והכמויות של הנשק שהועבר לישראל. בעקבות השיחות, כך עולה ממסמכים שנחשפים בספר, "הגיעו האמריקנים למסקנה כי הנשק נועד בין השאר להשפיע על בן-גוריון כדי שיפעל למנוע או למזער כל פגיעה בתדמיתה של גרמניה במהלך משפט אייכמן".
ואין המדובר רק במשפט אייכמן או רק בגלובקה. בן-גוריון נאלץ לבצע בחירה מוסרית: בין ניסיון להביא את הנאצים לדין, או לפחות לנהל קמפיין נגד גרמניה שאינה עושה דבר נגד אותם פושעים - לבין יצירת קשרים עם מדינה משמעותית בעולם המערבי. הוא בחר באפשרות השנייה.
"מבחינתו הנצחת השואה אמרה בראש ובראשונה להבטיח את קיומה של ישראל חזקה שתהווה מקלט לעם היהודי", אומר שטאובר, "ואם כדי להשיג את המטרה הזו צריך להכיל ממשל גרמני רווי נאצים ולבלוע שהצדק לא נעשה עם פושעי המלחמה, גם לא עם הרוצחים המתועבים ביותר - מבחינתו של בן-גוריון מדובר בוויתור סביר. יש כאן בעצם תפיסות שונות של זיכרון השואה".
שטאובר מראה כיצד - בניגוד למיתוס שלפיו ישראל רדפה את רוצחי העם היהודי עד חורמה - המדינה הזניחה את הנושא לאורך שנות החמישים. בעוד החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם שימש בעיקר להגשת כתבי אישום נגד קאפואים יהודים שחיו בישראל, לא נמצאו בהתכתבויות עם המשלחת הישראלית בקלן כל הנחיות לפנות אל הגרמנים במטרה לקדם חקירת פושעים נאצים.
למעשה, היו אלה פניות מצד ארווין שילה, ראש המרכז לחקר פשעי הנאצים בלודוויגסבורג שפעל תחת הפרקליטות הגרמנית, וגורמים גרמניים נוספים כמו התובע היהודי של מדינת הסן בגרמניה, פריץ באואר, שניהל מלחמה אישית להביא לדין נאצים בגרמניה, אשר "עוררו את היועץ המשפטי, הפרקליטות ומשטרת ישראל לפתוח בגביית עדויות על מעשי הפשע" - ורק החל מאביב 1959.
הפנייה הראשונה של שילה נגעה בחקירת "גירושים ומעשי רצח במחוז לובלין בשנים 1944-1943". שנער, הנציג בקלן, העביר את הפנייה ליועמ"ש חיים כהן. כהן העביר את הפנייה - שכללה גם שמות אפשריים של עדים - אל ראש אגף החקירות במשטרה, יהודה פראג. "יש להושיט לתובע הכללי הגרמני בעניין זה את מיטב העזרה עד לקצה יכולתנו", כתב כהן.
הקשרים שנוצרו בין כהן לבאואר יצרו שרשרת אירועים שהובילה במאי 1960 לחטיפה של אייכמן ולמשפט. למעשה, אומר שטאובר, רק לאחר לכידת אייכמן החלה ישראל לשנות את מדיניותה בכל הנוגע לדרישה ברורה יותר מהגרמנים להעמיד פושעים נאצים למשפט, והביטוי המובהק לכך הייתה התנגדותה להחלת ההתיישנות על הפשעים.
שאלת היחס למערב גרמניה כ"גרמניה האחרת" פילגה לא רק את הציבור הישראלי, אלא אף את ממשלתו ומפלגתו של בן-גוריון. "העמדה הפשרנית כלפי גרמניה נחשבת בטעות לגישה מפא"יניקית. זו הייתה בעיקר גישתו של בן-גוריון וקבוצת הצעירים שטיפח, תוך התנגשות חריפה עם בכירים אחרים במפלגה", אומר שטאובר.
גולדה מאיר הובילה את החזית נגד ראש הממשלה. בפגישה של פורום "חברינו" - בכירי מפא"י - בקיץ 1962, הטיחה גולדה דברים קשים בבן-גוריון בנושא. אין זה ראוי, טענה, שראש הממשלה יעניק "'תעודת יושר' לגרמניה-המערבית..." שעה "שאלפים בשירות המדינה היו גם בשירות הנאצי".
ממשלת אדנאואר, מצידה, ראתה בתמיכה הישראלית כלי מרכזי בקמפיין היח"צ לשיפור תדמיתה הבינלאומית של גרמניה. "הגרמנים תפסו את ישראל ואת היהודים בכלל, בעיקר בארצות-הברית, כבעלי כוח אדיר", אומר שטאובר. זה מוביל ל"דברים יוצאי דופן שהם עושים, כמו כמויות הנשק שהם מספקים לישראל חינם, המלווה שנותנים לישראל בתנאים מדהימים, ואפילו ההבנה שחלק מזה ילך כנראה לפרויקט דימונה".
אלו דברים שהם "פנטסטיים, שמדינה לא עושה עם מדינה אחרת", ושבשבילו מוכנים הגרמנים אפילו להסתבך עם הפטרון המרכזי שלהם - ארצות-הברית.
גישתו של בן-גוריון הייתה לא להטיח בממשלת גרמניה-המערבית את עברה הנאצי ובשל כך לדרוש ממנה תמיכה, אלא להזמין את אדנאואר להיות "שותף בבניית ישראל, מתוך מטרה שהדור הבא של הגרמנים יידע שלא היה רק היטלר, אלא הייתה גרמניה שסייעה להקים את מדינת היהודים. זו הייתה הגאונות של גישתו הדיפלומטית", אומר שטאובר.
"לוי אשכול, שהחליף את בן-גוריון, נקט בגישה הפוכה בדיוק. על רקע החלטת ממשלת הקנצלר החדש לודוויג ארהרד בראשית 1965 להטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל, הציג אשכול דרך תגובה שונה בכל הקשור לשימוש בזיכרון השואה 'כנשק מדיני'".
משרד החוץ הוביל את הגישה האגרסיבית, ומעתה לא היססה עוד ישראל להזכיר לגרמנים באופן ישיר, ולעיתים בוטה, את חובם המוסרי לעם היהודי ולמדינתו. משרד החוץ יצר באופן מניפולטיבי, כך שטאובר, חיבור בין ההתיישנות על מעשי רצח בתקופת הנאצים, אשר עמדה להיכנס לתוקף במאי 65', לבין האמברגו.
בסדרת מברקים מוצפנים וחשאיים, הונחו שגרירויות ישראל והקונסוליות בכל העולם, בעיקר בארה"ב, לפעול נגד גרמניה, ובכלל זה להשמיץ כנאצי את שר החוץ של גרמניה, גרהרד שרדר, שהוביל את קו האמברגו ואף האשים את ישראל בכפיות טובה ("הישראלים אינם מעריכים את נדיבותנו", ציין בהתכתבות שלו עם הקנצלר ארהרד).
כך, למשל, בפגישה מתוחה שהתקיימה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון בנובמבר 1964, בין השגריר לבין משלחת ותיקי המלחמה היהודים, שנשלחו כמובן כולם בידי ישראל, הם לא היססו לאיים כי יפעלו נגד עמדת גרמניה בפורומים בין-לאומיים, יקראו להחרים סחורות גרמניות בארצות-הברית וכן "יפנו למצפון האמריקנים מבני כל הדתות שלחמו בגרמניה", "יארגנו הפגנות ותיקי מלחמה גם בארצות אחרות", וקבעו כי בבסיס הדברים עומדת "השאלה המוסרית: מחויבותה של גרמניה להעניש את הפושעים, ולהבטיח שסכנת השמדה לא תישנה".
שטאובר מראה כיצד - בניגוד למיתוס שלפיו ישראל רדפה את רוצחי העם היהודי עד חורמה - המדינה הזניחה את הנושא לאורך שנות החמישים. למעשה, גורמים גרמניים הם ש"עוררו את היועץ המשפטי, הפרקליטות ומשטרת ישראל לפתוח בגביית עדויות על מעשי הפשע"
"היה כאן ניצול של התפיסה הגרמנית שהייתה רווחת גם בקרב רבים שלא ראו עצמם כאנטישמים, בדבר כוחם העודף של היהודים בארצות-הברית", אומר שטאובר. "איומים אלה של ותיקי המלחמה היהודים נתפסו כאמינים".
כשבאותו חודש שרדר ביקר בארצות-הברית, מערך משרד החוץ הישראלי התגייס כולו לעודד ולכוון את הארגונים היהודיים במערכה נגד גרמניה-המערבית. כתריאל כ"ץ, הקונסול לניו-יורק, הבריק לירושלים בדבר "מבצע שרדר". גם העיתונות היהודית - באנגלית, ביידיש ואף בגרמנית - תודרכה על ידי הדיפלומטים הישראלים ופירסמה מאמרים כמבוקש. ועידת הנשיאים פירסמה הודעות גינוי ב"ניו-יורק טיימס" וב"הראלד טריביון".
בעוד בן-גוריון דיבר עם אדנאואר על "שותפות", ובנה בכך את הבסיס ליחסים הלא-רשמיים, דיבר לוי אשכול על קשר של "תובע ונתבע", או במילים אחרות, "שלא משנה מה קורה בגרמניה או ביחסיה עם העולם, היא צריכה לשים תמיד את החוב המוסרי כלפי העם היהודי כשיקול ראשון ומכריע", מסביר שטאובר.
ארהרד דחה את הגישה וקבע כי הוא מודע אמנם ל"חוב היסטורי", אך מדיניות ממשלת גרמניה חייבת להיות בראש ובראשונה מודרכת "על ידי האינטרסים של העם הגרמני". אשכול לא ויתר על עמדתו, ובנאום שנשא בכנסת בפברואר 1965 הצהיר: "יהיה זה ברור וגלוי: חובתה של גרמניה לסיוע לישראל בציוד לביטחונה, ושום פיצויים ותחליפים כספיים לבדם לא יהיה כדי לצאת ידי חובה זו".
בסוף חודש פברואר סיכמו במשרד החוץ בירושלים בסיפוק רב את הירתמותן של רוב הקהילות היהודיות ברחבי תבל לפעולה נגד גרמניה. שרדר עמד במרכז הזעם הישראלי, ובישיבות הצמרת הביטחונית והמדינית אף הושמעה כלפיו ההאשמה החמורה ביותר שהיה ניתן להפנות כלפי בכיר גרמני: "שרדר הוא הנאצי הגדול ביותר שיש היום על המפה הגרמנית", אמר שם אחד הבכירים. "הוא נשוי ליהודייה וחושב כנראה שעל ידי הנישואים האלה הוא יצא מהקומפלקס של יחסיו ליהודים. לדעתי הוא איש מסוכן". הדובר היה סגן שר הביטחון, אחד, שמעון פרס.
בראשית 1965 ישראל הורתה לשנער לחזור מיד הביתה, ובעצם הקפיאה את היחסים שלה עם גרמניה. "ישראל יצאה למלחמה נגד שרדר וארהרד, ושמה על השולחן את הקלף החזק ביותר שלה - האשמה - וניצחה. העיתוי גם סייע מאוד - ההתקרבות של מצרים למזרח גרמניה שהקלה על גרמניה המערבית לחזק את הקשרים עם ישראל", אומר שטאובר.
כעבור כחודש הועברו לישראל ולמנהיגי הארגונים היהודיים מסרים לגבי רצונו של ארהרד לחדש את השיחות עם ישראל ולסיים את המשבר. חבר פרלמנט בכיר, קורט בירנבך, מונה לתפקיד שליח אישי של הקנצלר לישראל ועד מהרה יושבו ההדורים.
בעקבות הקמפיין הבינלאומי, היהודי והישראלי, חברי בונדסטג רבים שינו את דעתם ותמכו בביטול ההתיישנות. חבר הפרלמנט הבכיר החל בפגישות עם הצמרת הישראלית ב-8 במרץ 1965. יום קודם לכן הצהיר הקנצלר ארהרד כי ממשלתו חותרת "לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל". הוא אמנם התלבט לגבי דרג היחסים, והורה לבירנבך להציע תחילה יחסים קונסולריים, אך בהמשך שינה את עמדתו בלחץ מפלגתו. מעתה עמדו רק יחסים דיפלומטיים על הפרק.
ב-16 במרץ הציג ראש הממשלה אשכול בפני הכנסת את החלטת הממשלה העקרונית לכינון יחסית דיפלומטיים מלאים עם גרמניה-המערבית, והבהיר כי מדובר בהיענות לפניית הגרמנים. ב-12 במאי הוחלפו האיגרות המסכמות בין אשכול וארהרד.
אמברגו הנשק אמנם לא הוסר באופן רשמי, אך ארהרד אישר בעצם להמיר בכסף את אמצעי הלחימה, ובמקביל סופקו לישראל טנקים בידי האמריקנים. העיקר בהסכם החדש היה כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין גרמניה-המערבית לישראל ודחייה משמעותית בהחלת ההתיישנות על מעשי רצח של פושעי מלחמה נאצים.
"למרות הסיכומים ובצד הקשרים המתהדקים בין שתי המדינות", מסכם שטאובר, "גם לאורך השנים הבאות שאלת היחס בין 'החוב המוסרי' לבין האינטרסים המדיניים המשיכו לעורר מעת לעת מחלוקות עקרוניות ואף ויכוחים נוקבים, שחלקם מהדהדים גם היום".
פורסם לראשונה: 06:24, 16.06.23
