חצי שנה עברה, ולראשונה מאז תחילת המלחמה - אני מפחד. 7 באוקטובר טלטל אותי, כמו את כולם, אבל לא שיתק אותי. לא פחדתי להסתובב ברחוב, לנסוע באופניים, לעבוד, להמשיך במלאכת החיים. הפחד שכן באזור תחום ומוכר בירכתי המוח, פחד ותיק ממלחמות, שכל מי שחי בארץ הזו כבר רגיל לחיות לצידו. הפעם זה משהו אחר.
חלק מהפחד עכשיו זו ההמתנה למכה האיראנית שתבוא. רעש המטוסים שחגים מעל, הצהרות האייתוללות שם, ודברי הבכירים כאן ("ייתכן שהרע מכל עוד לפנינו") מכניסים את כולנו לציפייה דרוכה. הייתי ילד בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, ואני עדיין זוכר את המתח באוויר, הדבקת פסים על החלונות, ההאפלה בלילות ולחשושיי המבוגרים: האם המדינה תשרוד את מה שצפוי?
הרבה שנים מדברים על עימות ישיר עם איראן, אבל מעולם לא חווינו אותו. כשאני קורא בעיתונים על נחילי כתב"מים וטילי שיוט על המדינה, כשאני שומע שזה צריך לבוא ממש בקרוב, אבל אין מועד מדויק, זה משתק אותי. בכל פעולה שאני עושה, אונה אחת של המוח מתכוננת למכה. כמו יד על הפנים שמכינה עצמה למנוע קבלת סטירה.
אבל הפחד מהמתנה הוא החלק הקל. הפחד הגדול יותר הוא שאנחנו נמצאים בתוך הקטסטרופה הגדולה שממנה אנחנו בורחים שנים. המתקפה הגדולה על ישראל - איראן ממזרח, חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום מערב, החות'ים בתימן. אויבים מרים, נחושים ואכזרים. ראינו כמה אכזרים. הסביבה הערבית שמקיפה אותנו, קמה כדי להקיא אותנו מתוכה.
אל הפחד הקמאי מהשמדה מצטרף הזעם. כעס גדול על הקונספציה המחרידה של טיפוח הפסיכופתים שבין אויבנו, כדי שחס וחלילה לא נשב לדבר עם המתונים שוחרי השלום, שעלולים לדרוש ויתורים. והרי זה אבי אבות המחדל והאסון הנורא שפוקד אותנו. העובדה שממשלות ישראל בראשות בנימין נתניהו - ולא רק הוא - העדיפו בעיוורונן לטפח את חמאס הדעאשי האכזרי, כדי שלא יצטרכו לשאת ולתת עם הרשות הפלסטינית המתונה יותר. אני אחוז חרדה וזעם כשאני חושב על ההתנכרות של הממשלה לרשות הפלסטינית, ההחרמה ארוכת השנים של אבו-מאזן, הפניית העורף לכל רעיון מדיני שעלול להתיר את הסבך. זה הפחד מוויתוריי השלום שהוליד את האכזרית שבמלחמות ישראל.
אם איננו רוצים להיות אפיזודה חולפת באזור כמו ממלכת הצלבנים, אין לנו ברירה אלא למצוא את המתונים בקרב הערבים, ולכרות איתם ברית. לא במקום צבא חזק, אלא בתוספת לו. ביום שאפסיק להאמין שזה אפשרי, לא ארצה לחיות פה
אומרים שרוב הציבור הלך ימינה אחרי 7 באוקטובר. אני דווקא הלכתי שמאלה, במובן זה שהבנתי שאין לנו חיים אם לא נשתלב במרחב של המזרח-התיכון. קריסת כל מערכי ההגנה הצבאיים, האנושיים והטכנולוגים ב-7 באוקטובר לימדו אותנו שאי אפשר לסמוך רק על כוחנו ועוצם ידינו. הגנה צבאית לבדה לא תבטיח את חיינו כאן. אם איננו רוצים להיות אפיזודה חולפת באזור כמו ממלכת הצלבנים, אין לנו ברירה אלא למצוא את המתונים בקרב הערבים, ולכרות איתם ברית. לא במקום צבא חזק, אלא בתוספת לו. ביום שאפסיק להאמין שזה אפשרי, לא ארצה לחיות פה.
וכאן אני מגיע לפחד הגדול ביותר שלי, אימה של ממש: אי האמון המוחלט שיש לי בממשלה הזאת. אני מסתכל על המהלכים של ראשיה, ונדהם ממעשיהם, ועוד יותר ממחדליהם. אין דיון רציני בקבינט על היום שאחרי, כי זה עלול להרגיז את בן גביר; לא ממלאים את שורות הצבא במתגייסים הדרושים לו, כי גפני לא יאהב את זה; מחוללים עימות חריף עם ארצות-הברית, כי זה טוב לבייס ועשוי לשפר את המצב בסקרים. הנהגת ישראל נדמית בעיני לאורחים על סיפון הטיטניק שמסתובבים עם כוס שמפניה ביד, מתווכחים על טיב המשקה, בשעה שהאונייה שועטת אל תוך הקרחון הענק שיחסל אותה.
אל מלא רחמים, אמר המשורר יהודה עמיחי. אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו. יותר מכל זקוקה מדינת ישראל עכשיו לרחמים.
