לכל איש יש שם. לכל אישה. היא נולדה בשם יעל גרינברג. בגיל חמש הגיעה לקיבוץ. בגיל 14 קיבלה את שמה השני, שיהפוך במהרה לשמה הראשון: הנאנסת משמרת. אף שהייתה כאחת האדם - עם פחדים, רצונות, תחביבים, אהבות ושנאות, עבור העולם זו הייתה ישותה - הנאנסת משמרת. הילדה שלא התנגדה ולא הצליחה לצעוק מול 11 נערים שפגעו בה שוב ושוב, הילדה שהתעקשה להגיש תלונה במשטרה אף שניסו להשתיק אותה ואף שקרסה בחקירות. הנערה שזכתה לצדק חלקי ומאוחר של בית המשפט העליון, שביטל את הזיכוי וקבע שהסכמה חייבת להינתן מפורשות. הנערה שהיא ובני משפחתה נאלצו לנטוש את ביתם כיוון שבקיבוץ ידעו לממן הגנה על הפוגעים, אבל לא לתת גרם של גיבוי לנפגעים. גם יועץ לניהול משברים הם לקחו - לניהול המשבר שלהם כמובן. לא שלה.
כשבגרה - נשארה יעל הנאנסת. הנאנסת שלא הצליחה לשקם את חייה וסבלה מייסורי נפש וגוף. הנאנסת שנפלה לזוגיות כושלת, שבנותיה נלקחו ממנה כיוון שלא הצליחה לגדלן, והיא נאבקה עליהן שוב ושוב. הנאנסת שהייתה מוכרת לרווחה, כל חייה סבלה מעוני, וראתה את העצמיות שלה מתאדה. האופי שהיה שם נשחק שוב ושוב אל מול הדימוי והסמל. הסמל של "הנאנסת משמרת".
אחרי 35 שנה של צער וסבל הלכה אתמול (ראשון) גרינברג לעולמה. הסיפור הנורא שלה הפך לאבן דרך משמעותית במאבק נגד אלימות מינית. וכמעט כל פרט בו יכול להיות שיעור שלם על הריקבון והעיוורון של המערכת. מאחות הקיבוץ שהשתיקה, דרך הניסיון לסגור את התיק או הזיכוי המביש של השופט מיכה לינדנשטראוס במחוזי, ועד העובדה האיומה שרק ארבעה עמדו לדין וקיבלו עד שנה וחצי מאסר אחרי הערעור לבית המשפט העליון. לפני קיצור. הסיפור הזה, מזוקק ומצמית, הכיל בתוכו את כל הכשלים שאפשר.
באונס בשמרת נולד הביטוי "בני טובים", ושם למדנו איך אימת הדין איננה שווה לכולם. שם נולד גם אחד המאבקים הפמיניסטיים הכי משמעותיים למען צדק לנפגעות, בזכותו הוגש כתב אישום והערעור הגיע עד העליון. אז חשבו הנשים שהתקדים יעשה את שלו, אבל היום ברור כמה לאט המאבק הזה מתנהל. צעד קדימה, שניים אחורה. פסק הדין המכונן של השופט מאיר שמגר הפך מאז לאחד המצוטטים ביותר, אבל מה שהיה תקדמי בזמנו, עדיין לא הצליח לייצר פרומיל של צדק במבט לאחור. עובדה. יעל, שהלכה וקמלה אל תוך דמותה של הנאנסת, שילמה מחיר בכל יום מימיה הקצרים על האדמה.
והפוגעים? לא דבק בהם רבב. אופיר בארי בעל חברת נדל"ן מצליחה, אריק חזון בעל חברת הדברה, נדב ביטון עושה חיל בחו"ל וצפריר צביסון שב אל הקיבוץ. דמותם של האנסים מעולם לא רדפה אותם. יש להם משפחה, ילדים, חוסן כלכלי, חיים. הם אנשים אנונימיים. יש להם שם בעולם.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet כל כך הרבה השתנה ב-35 שנה. כאילו למדנו. כל כך הרבה לא השתנה כלל. ונדמה שלא למדנו כלום. לא על פוסט טראומה, לא על שיקום, לא על גיבוי, לא על ייעול ושכלול של מערכות הצדק. כמו לרוקן את הים בכפית, כך הניסיון לייצר נורמות חדשות, אחרות, הוא סיזיפי ומייאש. יעל איננה. חייה הם אנדרטה שמנציחה את רצח הנפש. אבל מהי מחויבותנו למי שעוד כאן? לנאנסת מאילת, הנאנסת מגן העיר, הנאנסת מנתניה, הנאנסת מגדרה. לכל הנשים ששמן נמחק והפך לאות, לציון מקום הפשע בלבד. למי שעודן בצל, שתוקות ורדופות. מי ישיב להן את שמן?
בעוד כמה ימים ידהה הרושם של המוות העצוב הזה. חייה העגומים של יעל יישטפו בזרם הבלתי פוסק של החיים פה, ואיתם גם תחושת האחריות והאשמה. אז, במאבק הבא, במשפט הבא, במתלוננת הבאה - נבקש לזכור ולהזכיר. זכרו את הילדה יעל גרינברג. זכרו את הילדה יעל ששמה נלקח ממנה בגיל 14 בלבד ועשו כל שביכולתכם שלא יהיו עוד ילדות כמוה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
