לפני חודש וחצי, כשהתעניינתי אצל אחד מחסידיו של אליעזר ברלנד בנוגע לתחושותיו ערב כניסת רבו למאסר, הוא ענה לי בקול שליו ובוטח: "אנחנו לא מודאגים". בעצרת שקיימו אז מעריציו מחוץ לשערי הכלא הם אמנם מחו נגד "ביזוי הצדיק", אבל עמוק בלב ידעו שגם הפעם יהיה זה הוא שיצחק אחרון. "תוך כמה שבועות הוא בחוץ בשחרור מנהלי", אמר לי החסיד, וידע היטב על מה הוא מדבר. "אנחנו כבר נמצא את הדרך", הבטיח. הבטיח וקיים.
איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים: מנהיג הכת שהתעלל מינית ונפשית בבנות קהילתו, ניצל ועשק את מאמיניו ללא רחמים, וכעת גם חשוד במעורבות בשני מעשי רצח - התקבל אתמול (יום ד') בשאגות שמחה ונישא על כפיו של המון הממשיך ללכת אחריו כסומא, ועוד בשם היהדות שלי.
אל מול המראה המופרך והמקומם הזה, ליקוי מאורות מוסרי שזועק לשמים, נזכרתי במפגש הראשון שלי עם הצדיק בשנת 2012. הרב הכריזמטי, שסחף אחריו צעירים רבים משמנה ומסלתה של החברה הישראלית, כינס אז את אלפי חסידיו למופע חד-פעמי, מפגן כוח וראווה באצטדיון רמת גן. נציגי התקשורת הוזמנו לצפות בתופעה מיציע ה-VIP. שם, בנאום פומבי היסטורי חוצב להבות, הטיף ברלנד מעל הבמה לראשי המדינה לגלות "צדק", "יושר" ו"מצפון" אל מול הטבח שמבצע בשאר אסד בבני עמו - ולפעול להצלתם. כמה התעצבתי אתמול שלא שאגתי כבר אז מהטריבונה: קשוט עצמך תחילה.
הלב נחמץ אל מול נתיניו שמתמסרים מרצון לזרועותיו מגואלות הדם, וגוזרים על עצמם להיות הטרף הבא. אך האם נוכל אנחנו לטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?
מחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים עוד ייכתבו על ההפרעות הנפשיות שגרמו לאלפי משפחות - גברים, נשים וילדים - להשתעבד לרב שהעמיד עצמו בראש ארגון פשע, והפך שם נרדף לאלימות, עבריינות מין, ניצול חסרי ישע ושנאת ערבים, והכל בשם האל ובאצטלה של סגפנות וקנאות דתית.
קבלת הפנים לברלנד אחרי שחרורו אתמול
(צילום: שמעון מריאן, קו המידע *9148)
נראה כי בבסיסן עומדת תפיסת העולם המעוותת שאימץ והנחיל להם, הדוגלת בהתמסרות טוטאלית ל"רוחניות" והתנזרות מהאילוצים הגשמיים של האדם. הוא התחזה כלפיהם למעין מלאך המצליח להתגבר על תאוות וצרכים גופניים, מאכילה ושתייה ועד מין ושינה - ותבע זאת גם מהם.
קובי נחשוניוכש"חנק" את הבשר ודם שבו, התפרצו ממנו היצרים האנושיים האפלים ביותר, בלי בקרה ובלי ויסות. לאחר שאיבד את הגבולות הפיזיים, ולא התחשב במגבלות העולם הגשמי, הדרך לאובדן הגבולות הערכיים הייתה קצרה, עד לפריקה מוחלטת של כל עול מוסרי או חוקי. גם ברלנד ממשיך במעשיו, והעולם שותק. במשך שנים ארוכות הוא מהתל ברשויות החוק והרווחה, וגם לאחר שנתפס ונכלא, הוא מצליח לחמוק מלתת דין וחשבון על מעשיו - ומיד חוזר לסורו.
הכתובת בנוגע לשחרורו המוקדם ממאסר הייתה על הקיר. אך חמור ומדאיג מכך - כתובת ענק עדיין רשומה על הקיר, ביחס להמשך הפגיעה בבני ובנות קהילתו, והפצצה מתקתקת במהירות. הלב נחמץ אל מול נתיניו בכת שמתמסרים מרצון לזרועותיו מגואלות הדם, וגוזרים על עצמם להיות הטרף הבא, לעתים גם לאחר שנפגעו ממנו שוב ושוב. אך האם נוכל אנחנו לטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?
- קובי נחשוני הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
