שעות ספורות אחרי תחילת פיגועי 7 באוקטובר, בשעה 10:32 של אותה שבת, הכריז דובר צה"ל על מבצע "חרבות ברזל", אף שכמעט במקביל הבהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "אנחנו במלחמה. לא במבצע, לא בסבבים. במלחמה". בדיעבד אין זה תיאור נכון של המצב דאז: מה שחווינו הוא בראש ובראשונה מתקפת פיגועים אכזריים, שרק בעקבותיהם יצאה ישראל למערכה צבאית.
"חרבות ברזל" הוא שם מבצעי שאולי מתאים לסבב לחימה קונבנציונלי בעזה, אבל לא למה שאירע ב-7 באוקטובר, ולכן, בסבירות גבוהה, הוא גם לא ייזכר לאורך זמן. אין כאן הטלת אשמה במי שבחר בשם זה – רוב הסיכויים שמדובר כרגיל במחשב הצה"לי – וממילא בבוקר הנורא ההוא לא היה פנאי לבחינת שמות, מה גם שמוקדם היה לדעת מה היקף הטרגדיה.
אבל מאז מתבססים והולכים ברשתות החברתיות ובשיח התקשורתי והציבורי שמות וכינויים לאירועי אותו יום, שאחד העיקריים שבהם הוא "השבת השחורה", שבעיניי אינו מתאים מכמה סיבות. ראשית, ברשתות כבר עולה מחאה של יוצאי אתיופיה הרואים זאת כביטוי גזעני. בנוסף, התוצאה תהיה שחודש בלבד אחרי מועד האירועים יציין העולם את "בלאק פריידיי" בקונטקסט אחר לגמרי וחגיגי למדי. כמו כן, הכינוי הזה כבר תפוס על ידי אירועים היסטוריים אחרים, חלקם הרבה פחות משמעותיים בהיקפם.
שבת, 7 באוקטובר, יש שם למלחמה:
"שבת שחורה" אחת מיוחסת לריכוזם של כ-9,000 יהודים יוונים ביולי 1942 בכיכר החירות של סלוניקי, שבמהלכה הם הושפלו ועברו התעללויות על ידי הכובשים הגרמנים, כולל כמה שנרצחו. "שבת שחורה" אחרת מיוחסת למבצע "אגאתה" שערכו הבריטים ביוני 1946 נגד היישוב היהודי בעקבות שורת פעולות של המחתרות. והשם הזה אינו בלעדי רק לישראל או לעם היהודי: "השבת השחורה" הוא כינוי לטבח שביצעו פלסטינים במאות נוצרים בתחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975, וכן לאסון שריפת היער הנרחבת באוסטרליה שהתרחשה בשבת ב-2009, וגבתה את חייהם של 173 בני אדם (ובהקשר אחר לגמרי – "שבת שחורה" הוא שמו של סרט אימה משנות ה-60, שעל שמו נקראה להקת הרוק המפורסמת של אוזי אוסבורן).
ועדיין, כל האירועים האלה לא מתקרבים להיקף המוות והחורבן של אירועי 7 באוקטובר בישראל, לכן ראוי שנכבד את עצמנו ונמצא שם מקורי יותר. כשם ש"השואה" מכונה כך, בה"א הידיעה, אף שרצח עם הוא לא מקרה ששמור רק להיסטוריה היהודית ורק הממדים גדולים הרבה יותר, כך גם עלינו להתייחס ליום השבת הנורא לפני קצת יותר מחודש. אולי "שבת הדָמִים" הוא שם קולע יותר, או "פיגועי 7 באוקטובר" (על משקל פיגועי 11 בספטמבר), או פשוט "הטֶבַח" – אחרי שהופנמה הפרופורציה מול פרשות קודמות כגון דיר יאסין באפריל 1948 וטבח כפר קאסם באוקטובר 1956.
שבוע לאחר הטבח הכריז נתניהו כי האזור שהוגדר עד כה "עוטף עזה" ימותג ויהיה מעכשיו "חבל התקומה". הוגי השם בוודאי לטשו עיניהם לשואה הקטנה שעברו תושבי האזור ונזכרו בביטוי "משואה לתקומה", אולם חוששני שהחלופה הזו לא מוסיפה כבוד ואינה תורמת לאטרקטיביות של חבל הארץ החבול גם ככה. לא כך אני מאחל לתושביו להיקרא, כשם שאני לא מאחל לבית שנשרף ושוקם להיקרא "הבית המשופץ".
ניצן המבורגהמילה "תקומה" גם מעלה בי באופן אינסטינקטיבי קונוטציה דתית למדי. אולי זה בגלל סיעת "תקומה", שהוקמה בידי חנן פורת, ובה חברה כיום אורית סטרוק כחלק מרשימת "האיחוד הלאומי–תקומה", הידועה כיום כמפלגת "הציונות הדתית". אולי זה בגלל קמפיין "תקומה 23", בהובלת ברל'ה קרומבי, שפועל למימוש הרפורמה המשפטית; או שאולי בכלל זה בגלל המושב הדתי "תקומה" בעוטף עזה. אבל אפשר להסכים עם הרעיון הכללי שמוטב לתת לאזור שם שיוסיף לו נופך. ניתן לבחור בשם שיעניק לאזור קונוטציה של חוזק ולא של מִסְכֵּנוּת והתקרבנות. חשוב שהשם שייבחר יהיה א-פוליטי בהקשרו ככל שניתן.
אני מציע את החלופות "חבל מעוז" או "מישור העוז". שמות אלו דומים במצלולם לשם האזור "עזה" לאחר עִבְרוּת, וכן מתארים את העוז והגבורה של כל מי שנטל חלק במאמץ ההגנה ההרואי, כמו גם את הנכונות והשליחות של כל מי שמיישב את האזור. יתר על כן, שם זה עשוי להדגיש את הרעיון שכל פיסת אדמה במדינת ישראל ראויה להרגיש מעוז לתושביה – מקום מבוצר, מחסה ומקלט. אולי עוד אין זה הזמן להתקטנן על שמות וטרמינולוגיה, אבל אני מאמין בכל מאודי שלמילים ישנה חשיבות לא מבוטלת על ראי ההיסטוריה, ואל לנו להזניח גם את הזירה הזו.
- ניצן המבורג הוא סטודנט לרפואה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
