אסתר גרינברג, לוחמת הפלמ"ח ששרדה את אושוויץ, הלכה בסוף השבוע לעולמה בגיל 93 ונטמנה אמש (ראשון) בקיבוץ דורות, אליו עלתה אחרי השואה ובו התגוררה כל חייה. גרינברג הותירה אחריה שלושה בנים, איתמר, ערן ועופר, שישה נכדים ושלושה נינים.
גרינברג נולדה בהונגריה בשנת 1929, והייתה היחידה ממשפחה ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ, אליו נשלחה בשנת 1944. היא עלתה לארץ עם עליית הנוער והגיעה לקיבוץ דורות עם גרעין של שורדי שואה מצ'כיה וגרמניה.
ד"ר נירה טסלר, שכתבה לפני תשע שנים את הספר "על מדרגות הווילה - שיחות עם אסתר", על חייה של גרינברג, הכירה אותה במשך 50 שנה. "יש לה סיפור חיים שהייתי מגדירה כשואה ותקומה", אמרה טסלר. "היא עברה מסלול חיים שמקביל לחלוטין למסלול של יהודי אירופה מאז תקופת השואה ועד היום. בת יחידה למשפחה ציונית משכילה, שבשנת 1944 חייה נחרבו. הנאצים הגיעו לעיר הולדתה, קצין נאצי נכנס אליהם הביתה והשתלט באלימות על חדרה. הקהילה כולה נשלחה למחסן של יצור לבנים ומשם התחילו לשלוח למחנות השמדה".
בגיל 17 התגייסה גרינברג לפלמ"ח כחובשת קרבית, ונלחמה עם גדוד 9 בחטיבת הנגב בקרבות להגנה על קו המים בנגב. "היא הייתה נערת הפוסטר של הפלמ"ח", סיפרה טסלר. "התמונה שלה עם הכאפייה על צווארה, ישובה בג'יפ, הפכה לתמונה מיתולוגית שסימנה את לוחמות הפלמ"ח וצה"ל האמיצות. בכל יום עצמאות התמונה שלה מופיעה. היא הייתה אייקון של אומץ ויופי".
"אסתר בלטה מאוד ביופי האקזוטי שלה", הוסיפה יעל פרוז'ן, לשעבר מזכירת הקיבוץ. "היא עבדה בבישול והייתה מכינה לנו אוכל הונגרי מעולה". אחרי שנים במטבח הקיבוץ, גרינברג החליטה לעשות הסבה מקצועית בגיל 45 והפכה ללבורנטית של בית הספר האזורי של מועצת שער הנגב. במשך שנים, גם אחרי הפנסיה, גרינברג המשיכה לעבוד במפעל הקיבוצי.
"אמא הייתה סלע איתן של ניצולת שואה. סמל של חריצות ומעורבות", ספד לה בנה, איתמר גרינברג. "היא נישאה בשנת 1951 לאבי שהיה צבר, דור שני בארץ, והתאלמנה לפני 25 שנים ומאז המשיכה לחיות לבד.
"היא מיעטה לדבר על תקופת השואה והלחימה בפלמ"ח", הוסיף הבן. "היא איבדה את כל משפחתה בשואה ועלתה לארץ כנערה צעירה ויתומה, והצליחה להקים משפחה לתפארת בישראל ועל כך הייתה גאוותה. המשפחה הייתה מאוד חשובה לה, הנכדים היו קשורים אליה מאוד והיה נעים להיות איתה. היא אפתה עוגות מצוינות, וכשנכנסים לבית שלה הדבר הראשון שעוטף אותך הוא ריח העוגות שהיא אפתה".
גרינברג סיפר כי אמו נחלשה בשנים האחרונות באופן הדרגתי. "פעם אחת התהפכה עם הקלנועית, פעם אחת מעדה בקיבוץ, וכל האירועים הקשים היו תחת אש. אפילו את ההלוויה קיימנו תחת קולות ירי ושמיים אדומים מעזה, אבל למרות שחיה בעוטף מעולם לא חשבה לעזוב את הבית", אמר.
